להגשים ייעוד | לממש את הפוטנציאל שבך

כולנו נולדנו והגענו לעולם עם סט של יכולות אישיות, עוצמות והעדפות אישיות. כל אלה מספקים לנו את הפוטנציאל להגשים את הייעוד שלנו ולהגשים את עצמנו, וכשאנחנו מממשים את אותו פוטנציאל אנחנו מגיעים לנקודת האושר. אם אתם לא מעוניינים לממש את הפוטנציאל שלכם, תעברו לאתר הבא. בהנחה שאתם כן מעוניינים בזה, המשיכו לקרוא.

להיות טובים במשהו | להתנסות בדברים חדשים

אחד הגורמים הנפוצים למצב של היעדר עשייה הוא לאו דווקא דחיינות ("אני אעשה את זה מחר"), אלא התפיסה שלנו שלפעמים אומרת שאנחנו פשוט לא מספיק טובים בדבר כזה או אחר. ואם אנחנו לא טובים בדבר כזה או אחר, אז למה שנבחר לעשות ולהתנסות בו?

במצב כזה מה שקורה הוא שאנחנו מציפים את עצמנו בהמון סיבות, לכאורה הגיוניות ומוצדקות לגמרי, ללמה לא לעשות – אני לא אקח את הצעת העבודה שקיבלתי כי אין לי מושג ונסיון בקידום, אני לא אנסה לתלות תמונה או לתקן משהו כי אין לי חוש טכני או כי יש לי ידיים שמאליות, אני לא אסע לחו"ל כי האנגלית שלי לא טובה מספיק, ו...אתם בטח יכולים להמשיך את הרשימה בעצכמם.

איך פחד פנימי הופך לאויב הכי גרוע שלנו?

הפחתת הפחד שלנו היא דבר חשוב וחיוני משום שפחד יכול לגרום לסבל עצום, ויש לו פוטנציאל להרוס לנו את החיים, ואולי את האנושות. מרוץ החימוש הגרעיני למשל, מונע בחלקו מתוך החשש והפחד להיות יעד להשמדה ולמתקפה של האויבים שלנו אם לא נשקיע כמויות עצומות של משאבים ואנרגיה בביטחון הלאומי. גם בישראל קורה דבר דומה עם תקציב הביטחון. הרבה פעמים, אנחנו פשוט לא מבינים מספיק בבירור כי חלק ניכר מהפחד שלנו הוא פחד פנימי, המהווה סימפטום של קונפליקטים פנימיים.

פחד פנימי מוקרן כלפי חוץ, וגורם לנו "לראות" את הסכנות שבעולם, שאנחנו מאמינים שהן הן אלה שמאשרות את הפחד שלנו. ברוב המקרים, אנשים פשוט מתנגדים לבצע עבודה פנימית שתפחית את החשש הזה, ולכן קונפליקטים לא פתורים שלהם דורשים מהם לראות או לדמיין אויבים (או לדמיין סכנות או מצבים קיצוניים במיוחד) כדי להסביר את הפחדים שלהם.

שלושה ימים

יש לנו שלושה ימי מפתח בחיים, שלושה ימים שמתעלים על כל השאר.

יום אחד הוא היום שבו ההצגה נגמרת והוילון יורד בפעם האחרונה. רובנו לא בוחרים את היום הזה ובדרך כלל גם לא יודעים מתי הוא יגיע. אבל ביום הזה, אין יותר הזדמנויות לעשות עוד.

יום אחר הוא כמובן היום שבו נולדתם. לא בחרתם אותו.

The dark side of life? | החיים ב-The dark side of the moon | חלק ב'

מיד אחרי Time מגיעה גרסה נוספת של Breathe. רק שהפעם הנשימה נשמעת קצת אחרת, זו כבר לו הנשימה של תחילת החיים. נראה שהגיבור שלנו כבר בשלב מאוחר בחיים, והוא חוזר הביתה קר ועייף ונח ליד האש כדי להתחמם. בחלק הראשון של Breathe המסר היה להשתתף בחיים – לגעת, לראות ולנשום את כל מה שאנחנו יכולים, אבל הפעם המסר קצת שונה ונראה שהוא מחובר יותר לפילוסופיה של ride the tide – לקחת את הזמן בקלות ובאיטיות יותר וליהנות מהעונג הפשוט של להיות בבית. יש בזה לא מעט הגיון כאשר מסתכלים על החיים – רוב האנשים נוטים לפילוסופיה הראשונה, של "לטרוף את החיים" בשלבים המוקדמים יותר של החיים ועם הזמן נוטים יותר לרגיעה.

The dark side of life? | החיים ב-The dark side of the moon | חלק א'

מבלי לשים לב (או שממש בכוונה), החבורה הלונדונית הלא מאוד עליזה מתארת את מעגל החיים וההתפתחות שלנו, כשהיא עוטפת את החרדות שהחיים מעמידים אותנו בפניהן במוזיקה מהפנטת שכמעט וגורמת לנו לא לשים לב לעומק של המילים.

האלבום נפתח ב-speak to me, שמתחיל במה שנשמע כמו דפיקות לב. התחלת החיים. וברקע מתחילים קולות מהשירים שיבואו אחר כך – מהשלבים הבאים בחיים – תקתוק שעונים, קולות של קופה רושמת, צחוק, מטוסים וצעקות של אישה. וכל זה מסתיים באקורד שמוביל לשיר הבא –Breathe . לידה. השיר מציג לנו לא רק את כל מה שהולך להיות באלבום, אלא, אם נחשוב על השלב בחיים שלפני הלידה עצמה, עדיין ברחם, את הדברים שאנחנו עומדים לפגוש בחיים. נראה סביר לשער ש-speak to me אכן מתאר לידה – מה שנשמע כמו פעימות לב הולך ומתחזק והצעקות של האישה בסופו של הקטע יכולות להיות האישה היולדת. כבר ברחם אנחנו חשופים ללחצים של החיים המודרניים? או שאולי זו נורת אזהרה מפני הגורל, איזו גזרה – אלה הם הדברים שנגזר עלינו לחוות אחרי שנצא מהרחם? או אולי רמז לכך שיש בחיים דברים שלא יהיה ביכולתנו לשנות, givens קיומיים שלא בחרנו בהם ואי אפשר לחמוק מהם?

לחשוב מחוץ לקופסה

תום סויר

שבת אחר הצהריים, הילדים בחופשה, פרט לתום סוייר, שקיבל מדודתו עונש לסייד את הגדר המקיפה את ביתה. החיים נראים לו בלתי נסבלים. במורד הרחוב מופיע בן, שמלעגו תום חושש יותר מכל, אבל אז נוחתת עליו "השראה".

"שלום תרח, צריך לעבוד מה?"

לאחר שהייה ארוכה ענה תום "הו, זה אתה בן, לא שמתי לב".

"שמע אני הולך לשחות. אתה לא רוצה גם?, אבל כמובן אתה בטח מת לעבוד, לא?"

"לזה אתה קורה עבודה? "

"מה זה אם לא עבודה? "

תום ממשיך לסייד בריכוז ועונה באדישות: "יתכן שזה עבודה ויתכן שלא. מה שאני יודע זה שזה מה שמתחשק לי לעשות".

"בחייך, אתה לא רוצה לומר לי שאתה נהנה מזה"?

"למה שלא איהנה מזה, כמה הזדמנויות יש לילד כמוני לסייד גדר"?

בן סוקר את תום במבט אחר ותוהה: "מה דעתך שתתן לי לסייד קצת"?

כעבור שעות אחדות הייתה הגדר מסוידת בשלוש שכבות סיד, ותום טבל בממון. בזה אחר זה נפרדו ילדי העיירה מרכושם תמורת הזכות לצבוע את הגדר.

לעשות הכי טוב שאפשר?

לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים תמיד זה רעיון טוב? האם אנחנו יכולים בכלל להיות בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא באמת הכי טוב שאנחנו יכולים? השאלות האלה העסיקו אותי בזמן האחרון אחרי מפגש עם אחד המטופלים, וגרמו לי לחשוב לעומק על המשמעות ועל ההשלכות של הביטוי השכיח כל כך "לעשות את הכי טוב שאפשר".

אותו מטופל שעבדתי איתו הרגיש שזה חיוני שהוא תמיד יעשה את הכי טוב שאפשר. במקרה שלו המשמעות של זה היתה שבאופן קבוע ובלתי פוסק הוא מדד את עצמו, כדי לבדוק אם הוא באמת פעל באופן האופטימלי. הוא אמר שלעיתים קרובות מאוד הוא "נתקע" בלנתח את העבר, שקוע בהתלבטויות אם המילים שבחר וההתנהגות שלו היו הבחירה הטובה ביותר או שיכול היה לעשות משהו אחרת. כשהוא לא היה תקוע במסלול הזה, הוא היה עסוק באובססיביות כמעט בהחלטות עתידיות, מודאג מכך שאולי הן לא הבחירה הטובה ביותר. הטבע של הקול הפנימי שלו היה ביקורתי בצורה יוצאת דופן, כזה שממש מכור להעריך ולמדוד את עצמו כל הזמן.

מהי טעות?

הפוסט "הבעיה עם פרפקציוניזם" חשף חלק מהמיתוסים והאמונות המוטעות בנוגע למושגים של שלמות, המגבילות וגורמות לסבל בחיים של הרבה אנשים. אותן תפיסות מגיעות מאמונות מוטעות שמסיטות, אם לא הורסות, את החיים. המושג "טעות" הוא השלב הבא בבירור שלנו ובשיקולים לשאלה מה הם חיים הנחווים טוב.

החרדה שמתעוררת מהמחשבה לטעות נטועה בתפיסה של להיות, בניגוד לתפיסה של להתהוות. השקפת עולם כזו גורמת לנו לראות את עצמנו כיצורים סטטיים וקבועים, ולא כמשתנים וזורמים. נקודת מבט כזו גורמת לנו לשקוע בפחד לעשות טעויות. תהליך ההתהוות הוא סלחני. בזרימה ובשטף של התהוות אנחנו לא שקועים בבוץ של מצוקה ופחד, חוסר בטחון או במונחים של טעויות.

מי אני? | לגלות את עצמך מחדש

השאלה הזו, שנשאלת על ידי אנשים שונים לעיתים קרובות כל כך, מציעה כי באמת קיימת תשובה מתקבלת על הדעת, כאילו שהקיום שלנו הוא דבר קבוע. אנשים ששואלים שאלה מהסוג הזה, באופן טיפוסי נאבקים בזהות שלהם ומחפשים אחרי גרעין של תחושה מי הם. האירוניה היא שככל שנחפש ונבקש לזהות מי אנחנו, כך תגדל תחושת השבריריות שלנו בנוגע לעצמנו. ייתכן וקיים קשר הפוך בין שאילת השאלה "מי אני?" לבין הנוחות והרוגע שנחווה את החיים. הדגש לא צריך להיות על לגלות מי אנחנו, אלא על איך לסייע ולהקל על מימוש הדברים שאנחנו רוצים לחוות.

למה קשה לנו לבקש סליחה?

קשה לנו לבקש סליחה. זה ברור, כי הרי הרבה יותר נחמד להיות צודקים, לא? אבל לפעמים, אנחנו יודעים שפגענו במישהו חשוב ויקר לנו, ועדיין קשה לנו לבקש סליחה. למה? כשאנחנו מבקשים סליחה אנחנו מודים שטעינו, שעשינו משהו שהוא לא בסדר. הנטיה הטבעית שלנו כבני אדם היא לרצות להרגיש טוב, ולהכיר בזה שטעינו או פגענו במישהו אחר פשוט גורם לנו להרגיש לא טוב, ואז אנחנו מתחילים להסביר לעצמנו למה אנחנו צודקים, והצד השני טועה.

בטווח הקצר, זה יכול להועיל ולגרום לנו להרגיש יותר טוב. אבל בטווח הארוך, אם מנתחים את המצב שוב, סביר להניח שנדע שזה לא לגמרי נכון, שאולי באמת היינו לא בסדר ויכול להיות שאנחנו פוגעים בקשר שחשוב לנו וסובלים מתחושת אשמה.

חשוב לזכור שכולם עושים טעויות ולפעמים פוגעים באחרים, אפילו כאלה שחשובים לנו, אפילו בלי להתכוון לזה. להודות בטעות לא פוסל אותנו כבני אדם, לא אומר שאנחנו אנשים רעים ולא אומר שום דבר על האישיות שלנו. זה רק אומר שבסיטואציה מסוימת, פעלנו באופן נקודתי שכנראה לא היה המוצלח ביותר. למרות שאי אפשר לשנות את העבר ולבטל את מה שעשינו, יש גם חדשות טובות - הכרה בטעות ובקשת סליחה יכולה לא רק לשפר את ההרגשה שלכם, אלא גם לשפר את ההרגשה של הצד השני וגם לשפר ולחזק את איכות הקשר שלכם, בהווה ובעתיד. אז למה בכל זאת זה כל כך קשה?

משחקי שליטה

חלק מהאנשים מפרשים הכרה בטעות או בקשת סליחה כחולשה. "אם אני אבקש סליחה היא תחשוב שהתקפלתי ושאני חלש" (או שהוא יחשוב ככה). למחשבה כזו יכולים להיות שני מקורות עיקריים.

אגו

אם האמירה הזו מגיעה מתוך פגיעה באגו, כדאי לברר איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם כדי לשמור על ה"כבוד" שלנו, האם התנצלות ובקשת סליחה באמת גורעת ממנו, והאם זה באמת יותר חשוב מהאדם שכל כך יקר לנו? נסו לחשוב על התנצלות לא כעל חולשה או התחנפות לצד השני. נסו לחשוב שהצד השני, בניגוד למה שאתם חושבים, יכול דווקא לכבד ולהעריך את המאמץ שעשיתם ויזמתם למרות הקושי.

פחד

אם יוצא לנו משפט כזה, הגיע הזמן לברר (בעצמנו או בעזרת איש מקצוע) ממה בדיוק אנחנו מפחדים.  בנקודה הזו יש כמה דברים חשובים שאפשר וכדאי לשאול - האם בהכרח הצד השני יפרש את ההתנצלות כחולשה ואין אופציה אחרת? למה שהצד השני יפרש את ההתנצלות כחולשה? איך הוא יכול לנצל את זה נגדי? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם אבקש סליחה? כתבו את המחשבות שלכם על הדף ונסו לבדוק עם עצמכם האם קיימות אופציות נוספות מעבר למה שרשמתם, והאם התשובות שלכם תואמות את המציאות או שאולי הן מעוותות אותה. הרבה פעמים אנשים נמנעים מבקשת סליחה מכל מיני סיבות לא מציאותיות - פחד שהצד השני יתקוף אותם, ילעג להם או פשוט יסרב לשמוע. אף אחד לא יכול לנבא במדויק מה תהיה התגובה של הצד השני ואיך הוא ינהג, אבל אתם יכולים לנסות לשער זאת על סמך התגובה שלו במצבים בעבר. ביחד עם המחשבות שלכם, כתבו גם את כל הדרכים שאתם יכולים לדמיין שבן או בת הזוג יגיבו, ותרשו לעצמכם להתפרע. "הוא לא יסכים לשמוע ממני מילה וינתק לי את הטלפון", "הוא יכעס אבל בסוף יסלח לי", "אני אצטרך להתאמץ כדי להחזיר את הקשר למצב הקודם שלו", "הוא ממש ישמח ויגיד שגם הוא רצה לבקש סליחה ולא ידע איך", "לא יהיה לו מושג על מה אני מדבר" וכו'. עכשיו עברו על כל מה שרשמתם ונסו לבדוק עם עצמכם עד כמה כל אפשרות היא סבירה באמת, מה הסיכוי שהאפשרויות השליליות הן אלה שיקרו לעומת הסיכוי שתרוויחו מחדש את בן או בת הזוג שלכם ואת הקשר איתו. הערכה כזאת תעזור לכם להגיע להחלטה האם כדאי לכם לבקש סליחה.

בהרבה מאוד מקרים התנצלות מעידה דווקא על חוזק ולא על חולשה, ובהרבה מאוד מקרים לא רק אתם מרגישים רע אלא גם הצד השני, וגם הוא רוצה לבקש סליחה ולא יודע איך. במקרה כזה, אתם תצאו החזקים.

לעשות כמיטב יכולתכם

הגעתם למסקנה ששום דבר טוב לא יצא מזה שתבקשו סליחה (או שאתם מניחים מראש שהצד השני לא יקבל אתכם עם זר פרחים), אבל אתם עדיין מוטרדים מהנושא? זה הזמן לחשוב מה בכל זאת אתם יכולים לעשות, ואיך.

אם אתם מניחים שהצד השני בכלל לא ירצה לדבר איתם, יש פתרונות אחרים. לא חייבים לדבר, העולם של היום מאפשר לנו צורות תקשורת אחרות לא פחות טובות, ולפעמים אפילו יותר טובות. אתם יכולים לשלוח מייל או סמס שמסבירים בעדינות שאתם יודעים שהוא כועס או פגוע, ושהייתם רוצים לבקש סליחה ולהתנצל על מה שעשיתם כי הוא חשוב לכם, ושתעריכו אם הוא יסכים להיפגש ולדבר למרות שהוא כועס (להרבה אנשים קל יותר להביע את עצמם במקרים כאלה דווקא בכתב מאשר בשיחה פנים מול פנים).

אם אתם חוששים מכך שיתפתח ביניכם ריב, נסו לבחון את הפעמים הקודמות בהן דיברתם על אותו נושא ונסו לזהות איך זה הפך לריב. לא מספיק לזהות איך הדברים הפכו לריב, חשוב לחשוב על פתרונות שימנעו מזה לחזור על עצמו. אתם לא מצליחים לעשות את זה לבד? אפשר (וכדאי) להיעזר באדם שלישי שמכיר את שניכם ושאתם סומכים עליו.

ויכול להיות שגם אם עשינו את כל מה שאנחנו יכולים, הצד השני לא ישנה את דעתו וימשיך לכעוס. זה לא מצב נעים, אבל צריך לזכור שאין לנו יכולת לשלוט על התגובות של אנשים אחרים, גם לא הקרובים אלינו ביותר. עשיתם את מה שיכולתם לעשות ועכשיו הכדור בידיים שלו. ניסיתם את מה שאפשר ולא תסתכלו אחורה ותשאלו את עצמכם "מה היה קורה אם....".

"אבל הוא התחיל!"

באמת? המשפט הזה, ביחד עם משפטים כמו "זה לא הוגן" ו"שהוא יבקש סליחה", פשוט לא קשורים לסיפור הזה. יכול להיות שאתם צודקים, יכול להיות שהוא התחיל, יכול להיות שזה באמת לא הוגן ויכול להיות ששני הצדדים היו לא בסדר ולא רק אתם. אבל, מה שהיה היה ואי אפשר לשנות אותו. השאלה היא מה עושים עם זה עכשיו. אתם מרגישים שאתם צריכים לבקש סליחה או רוצים לשנות את המצב? אל תחכו. קחו אחריות על החלק שלכם (אתם לא צריכים לקחת אחריות על מה שלא שלכם) ובקשו סליחה. יכול מאוד להיות, שבניגוד למה שאתם חושבים, בקשת הסליחה שלכם תשנה את התגובה של הצד השני וגם הוא בתורו יתנצל על החלק שלו בסיפור. ואם זה לא יקרה, אם הוא לא יתנצל או יקבל את ההתנצלות שלכם כמובנת מאליה וישתמש בה כדי להראות כמה הוא צדק, אז מה? משהו הפריע לכם ופעלתם באופן שחשבתם שהוא הנכון. גם אם הצד השני יגיב באופן שלא ממש מתאים לכם, אתם יכולים לבחור איך להתייחס לזה ויזה משקל לתת לתגובה שלו. אם נתקלתם בתגובה שלילית, הזכירו לעצמכם למה ביקשתם סליחה והתנצלתם, וזכרו שבחרתם בדרך הזו כי האפשרויות האחרות הרבה פחות נעימות לכם. אל תשכחו שעשיתם את מה שנכון עבורכם, ולא עבור אף אחד אחר. וזה, מה שחשוב באמת.

חשבון נפש למערכת היחסים

בראש השנה, ביום הראשון של השנה החדשה, לדתיים יש מנהג בשם "תשליך" – ללכת לים או לנהר הקרוב ולנער את בגדיהם ולזרוק למים את כל הפירורים שהיו להם בכיסים ולהתפלל שם תפילה מיוחדת. באמצעות הטקס הזה הם משליכים את העבירות שעשו לים, ומטהרים את עצמם לקראת השנה החדשה. לטקס הזה, שנראה מוזר לכמה אנשים, יש מטרה – לעורר את האדם להגיע להתבוננות פנימית ולהתחייב לעצמו לתקן ולשפר את מעשיו. אני רוצה להציע דבר דומה בנוגע ליחסים וזוגיות – כמו שצריך להתנקות מחטאי השנה הקודמת, כדאי להתנקות גם מ"חטאי" הזוגיות הקודמים, לפני שנכנסים לזוגיות חדשה. זה נכון גם כשרוצים לשפר זוגיות קיימת, ולא רק כאשר מדובר בזוגיות חדשה.

When you have to shoot, shoot!

מי מכם לא מכיר את המשפט "when you have to shoot, shoot, don’t talk", או את המשפט "רק המעז מנצח"?

מי מכם באמת מיישם אותו בחיים הפרטיים שלו?

לכולם יש חלומות. לא כאלה שהם חולמים בלילה בזמן שהם ישנים, אלא חלומות גדולים, על החיים. דברים שהם היו רוצים לעשות, מקומות שהם היו רוצים לבקר בהם, דברים שהיו רוצים להגיד לאחרים, דברים שהיו רוצים לשנות בעצמם. החלומות האלה הם הדברים שאתם הכי רוצים. ובכל זאת, רוב האנשים משאירים אותם בגדר חלומות, ולא עושים איתם שום דבר. למה?

הפרדוקס שבביטחון

בהרבה מהמטרות שאנחנו מנסים בכל כוחנו להשיג, אנחנו נוטים לנסות להגיע אליהן באופן כזה שחוסם את ההצלחה שלנו. הרבה פעמים אני פוגש אנשים שמחפשים אחרי יותר הערכה עצמית – ביטחון פנימי וביטחון עצמי גדולים יותר – ולמעשה שמים לעצמם רגל. באופן טיפוסי, הם נוטים למדוד ולשפוט את עצמם בלי הפסקה אל מול אחרים. לא בדיוק הדרך הטובה והיעילה להגיע ליותר הערכה עצמית.

לצאת ממבוי סתום | להתגבר על צודק או לא צודק

בפוסט הזה, בחנתי את הדומיננטיות של החיפוש להיות צודק בתרבות שלנו. זו אחת מההשפעות הייחודיות על ההתנהגות שלנו ועל היחסים שלנו. עכשיו ננסה להבין איך להיות צודק הפך לדבר כפייתי.

האופן שבו אנחנו רואים את המציאות מושפע ממה שידוע כ"חשיבה אריסטוטלית". הפילוסופיה של אריסטו טענה "היה או לא היה, קיים או לא קיים". הפיצול הזה מסנן את האופן בו אנחנו תופסים את מה שקורה במציאות. חשיבה כזו נקראת "או/או" – או שזה קיים או שזה לא קיים, אין אפשרות ביניים. חשיבה כזו מבנה את האמונות שלנו לעמדה מאוד פשוטה. אנחנו יודעים על משהו רק על ידי כך שאנחנו כוללים את השלילה שלו.

חוק 5% | לבנות תקשורת מועילה

ללמוד להישאר נוכח ולא להישאב לויכוח של צודק או טועה, דורש מאיתנו כוונה אמתית לצאת מהשגרה של הרגלים ישנים. כמו שכתבתי כאן, להיות צודק ולהגן על עמדתנו בדיון או ויכוח מתמשכים מהווה גורם תגובתי. אנחנו מגיבים במגננה ואז משיבים במתקפה או האשמה. הסוג הזה של חילופי דברים נראה חסר טעם ובעל סיכוי קטן מאוד להצלחה. שני הצדדים מרגישים מבוטלים והפער ואי ההסכמה רק הולכים וגדלים. ובכל זאת, זה יכול להיראות אחרת.

למה כל כך חשוב לנו להיות צודקים?

אחד מהנושאים הנפוצים – והמזיקים – בתרבות שלנו הוא הצורך להיות צודקים. זה אחד מאותם נושאים שעוברים מדור לדור ואנחנו נענים להם כמובן מאליו ולא עוצרים לשאול למה. זה מושרש במערכת האמונות שלנו ובשייכות הקולקטיבית שלנו כל כך עמוק כך שאנחנו מעולם לא עוצרים אפילו כדי לבחון את זה. לעצור ולשאול למה להיות צודקים זה כל כך חשוב וכל כך מחייב יוכל לשרת אותנו בצורה אמתית. אבל לפני שנתחיל, נבדוק איך זה משפיע על החיים שלנו.

נקודת מפנה | להשתמש במשבר כדי לצאת מאזור הנוחות

המאמץ והמאבק שלנו לגדול ולהתפתח הוא ברובו על הדרמות שמתרחשות כשאנחנו מנסים לצאת מאזור הנוחות שלנו. למעשה, כמו שכתבתי כאן, יהיה טוב יותר לקרוא לו האזור המוכר משום שהאזורים של חשיבה והתנהגות שגרתית ומתוך הרגל הם לא תמיד נוחים, אבל הם בהחלט מוכרים. דמיינו את האזור המוכר שלכם כמעגל שתוחם ומגביל את גבולות המחשבה, הרגש וההתנהגות שלכם.

הבעיה עם פרפקציוניזם

השאיפה והרצון להיות מושלמים לוכדת הרבה אנשים וכולאת אותם בתוך מתח אכזרי שאינו מרפה, ולעיתים אף גורם להרס ופגיעה במערכות היחסים שלהם. מדובר בתופעה מעניינת, בהינתן שהרבה אנשים מאמינים שחיפוש אחר שלמות הוא דבר טוב. כמו הרבה מהאמונות והנחות הפעולה בתרבות שלנו, כשאנחנו בוחנים את זה לעומק נמצא שיש בכך מעט מאוד הגיון.

לעשות שינוי | לצאת לחופשי מאזור הנוחות

מערכת היחסים האינטימית ביותר שתהיה לכם בחיים היא לא עם ההורים שלכם, לא עם בני הזוג שלכם, לא עם הילדים ואפילו לא עם החברים הטובים ביותר שלכם. מערכת היחסים האינטימית והקרובה ביותר שלכם היא עם עצמכם - עם המחשבות שלכם. הן בנות הלוויה הקבועות שלכם, הן תמיד שם אתכם, בכל זמן ובכל מקום. המחשבות ישפיעו על החיים שלכם הרבה יותר מכל מערכת יחסים אחרת. למעשה, הן ישפיעו באופן ברור על כל מערכת יחסים שתהיה לכם. הטבע והאיכות של מה שהמחשבות מספרות לכם יכתיב את האופן בו אתם חווים את החיים. ללמוד לפרוץ מעבר לגבולות צורת החשיבה הישנה הוא המפתח לצמיחה אישית.

תקועים ברגע | למצוא את שביל הבריחה

אלה מכם שמבוגרים מספיק כדי לזכור תקליטים, או הצעירים מבינכם שמעריכים אותם, ודאי זוכרים את הרגעים האלה שהיתה שריטה על התקליט והמחט היתה נתקעת במסילה. זה קורה לפעמים גם בדיסקים. אותו קול ואותן מילים חוזרות על עצמן שוב ושב. במסילה של התקליט, הזרוע שמחזיקה את המחט לא היתה יכולה למצוא את דרכה למסילה הבאה. אותו הדבר בדיוק קורה עם המחשבות שלנו. הן נוטות להמשיך ולחזור על אותם מסרים שוב ושוב, תקועות במסילה שלהן. כשזה קורה, אנחנו מזמנים רגשות וזיכרונות ישנים ואנחנו הופכים מתוסכלים בנסיון לשנות את המחשבות.

לאלף את השדון | לחזור לעצמכם

החיים שלכם והשדון

החיים שלכם הם המתנה הגדולה ביותר שקיבלתם, וחשוב לזכור שאלה החיים שלכם – לא של ההורים שלכם, לא של בן או בת הזוג שלכם, לא של הילדים שלכם, לא של הבוס שלכם ולא של השכנים שלכם, אלה החיים האישיים והפרטיים שלכם. המתנה הבאה אחריה שקיבלתם, בהיותכם בני אדם, היא המודעות המאפשרת לכם להעריך את החיים שלכם ולהגיב אליהם באופן שבו תרצו ותבחרו – זוהי יכולת התגובה שלכם. אך יכולת התגובה שלכם מושפעת, ולפעמים אפילו נקבעת ומוכתבת על ידי בריון מרושע, בלתי נסבל שמסתתר בצל בתוככם – השדון שלכם.