המשפט הכי מפורסם שסארטר לא אמר מעולם

יש הרבה אמירות שכולנו מכירים מחיי היום יום שמיוחסות לאנשים שונים לאורך ההיסטוריה, אבל למעשה לעולם לא נאמרו כמו שאנחנו מתייחסים אליהן. למשל האמירה "דם, יזע ודמעות" שמיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל שבכלל אמר "דם, עמל, דמעות ויזע" או האמירה "כסף הוא מקור הרוע" שמיוחסת לסנט. פול שאמר שהאהבה לכסף היא מקור הרוע. אחת מהאמירות האלה נחשבת לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, הלא היא "הגיהנום הוא הזולת". אך למעשה, סארטר בעצמו מעולם לא אמר שהגיהנום הוא הזולת.

"הגיהנום הוא הזולת" לקוח כמובן מהמחזה של סארטר "בדלתיים סגורות". שמו המקורי של המחזה, בצרפתית, Huis clos, הוא למעשה מונח משפטי שהיה יכול להיות מתורגם למשהו כמו "דלת סגורה" ומתאר דיונים משפטיים ללא נוכחות קהל (ובמקרה הזה תרגום השם לעברית עושה צדק הרבה יותר מאשר השם שלו זכה המחזה באנגלית – No Exit). כשחושבים על זה כך, שמו של המחזה יותר ממתאים משום שהדמויות בו כולן נשפטו, הן בגיהנום ונגזר עליהן "לבלות" ביחד לנצח מבלי האפשרות לעזוב. שם המחזה, אם ככה, מתייחס לצד המשפטי ולא לעובדה שהם נמצאים בחדר עם דלת סגורה.

האופן בו האמירה הזו מתפרשת ונתפסת הוא בדרך כלל פשוט למדי – האחר הוא הגיהנום שלנו, האחר הוא – או לפחות יכול להיות – מקור הסבל והמתח שלנו. בדרך כלל ההסבר לכך שהאחר הוא הגיהנום מתבסס על המבט. אבל למה באמת סארטר התכוון כששם את המילים האלו בפי הדמות במחזה? סארטר התייחס לכך בשיחה שהתקיימה בשנת 1965 לפני הקלטת המחזה:

…"hell is other people” has always been misunderstood. It has been thought that what I meant by that was that our relations with other people are always poisoned, that they are invariably hellish relations. But what I really mean is something totally different. I mean that if relations with someone else are twisted, vitiated, then that other person can only be hell. Why? Because... when we think about ourselves, when we try to know ourselves, we use the knowledge of us which other people already have. We judge ourselves with the means other people have and have given us for judging ourselves. Into whatever I say about myself someone else’s judgement always enters. Into whatever I feel within myself someone else’s judgement enters. . . . But that does not at all mean that one cannot have relations with other people. It simply brings out the capital importance of all other people for each one of us.

האחר, כך אומר סארטר, הוא זה שבאמצעותו אנחנו מגדירים את עצמנו, והעונש של שלושת הדמויות במחזה הוא שלנצח יוכלו להגדיר את עצמן דרך המראה המעוותת של אחרים ובאותו זמן לראות את עצמן משתקפות בצורה רעה אצל האחרים. במהלך המחזה אומרת אסטל "When I can't see myself in the mirror, I can't even feel myself, and I begin to wonder if I exist at all". בתגובה לכך, מבטיחה לה אינס שהיא תהיה לה מראה מדויקת (הבטחה שנועדה לפתות אותה ולא יותר מכך). השימוש של סארטר במראה הוא לא סתמי – באותו החדר שבו נמצאים השלושה (שמתגלה כחדר בגיהנום)  אין מראות, וכדי לראות את עצמם הם חייבים להסתמך על האחרים ועל האופן שבו הם רואים אותם.

במובן הזה, למרות שהמשפט נאמר על ידי דמות במחזה ולא על ידי סארטר עצמו, סארטר באמת אומר, גם בכתביו, "הגיהנום הוא הזולת". למעשה, הרעיון שהידע העצמי שלנו הוא תוצר של האופן של הדרך בה אנחנו רואים את עצמנו משתקפים אצל האחר הוא רעיון בסיסי בפילוסופיה של סארטר.

אבל, אני רוצה להציע קריאה ומשמעות נוספת לאמירה "הגיהנום הוא האחר", משמעות שמהווה עיקרון בסיסי לחשיבה אקזיסטנציאליסטית. זו משמעות דרמטית – היא מועברת באמצעות דמות במחזה דרמטי – וככזו היא חורגת מדעתו האישית של סארטר. דרך טובה להבין את המשמעות הזו היא לשאול מדוע נמצאים אותן דמויות דרמטיות בגיהנום?

סארטר לא מספק הסבר מסורתי לסיבות מדוע שלושת האנשים בגיהנום, אולם יש סיבות לכך שהם שם. גארסין מודה ש"עינה" את אשתו, לא במובן הפיזי אלא במובן הרגשי, בהנאה ובלי חרטה. אינס מתארת כיצד פירקה נישואים של אדם אחר בכדי שתוכל להתקרב לאשתו, אסטל מודה שרצחה את התינוק שלה, מכיוון שלא רצתה שיעמיס על חייה, ובכך גרמה להתאבדותו של המאהב שלה (אבי התינוק). אכן, סיבות טובות להגיע לגיהנום.

אבל סארטר מבהיר שהפעולות של הדמויות כשלעצמן אינן הסיבות היחידות לכך שהן בגיהנום. גיבורי המחזה ארורים לא רק במעשיהם, אלא במהות שלהם, בתמצית הקיום האנושי שלהם. גארסין תמיד עושה כל מה שהוא יכול כדי לשמור על האינטרסים האישיים שלו, גישה שמובילה אותו בסופו של יום לשיתוף פעולה עם הנאצים. אסטל מתעניינת באחרים רק בכדי שישימו לב אליה ואינס רואה באחרים לא יותר מאשר מטרות למניפולציות שלה. גישה אקזיסטנציאליסטית תנקוט אולי בעמדה שאם לאנשים יש מהות, אז אולי יהיה מדויק יותר לומר ששום דבר שאנחנו רואים בהתנהגות שלהם לא יוביל אותנו לחשוב שאי פעם הם יתנהגו בצורה אחרת.

אבל ישנו אלמנט נוסף באופן שבו סארטר מציג את הגיהנום, אלמנט שמופיע ממש בתחילת המחזה עוד לפני שאנחנו מכירים את הדמויות – באופן שבו מסודר החדר שבו נמצאים השלושה. אנחנו לומדים שהאופן שבו מסודר החדר הספציפי הזה תוכנן במיוחד עבור המאכלסים אותו, ודומה למשהו שנשמע כמו קליניקה לא מוצלחת במיוחד של רופא שיניים (שהיא הגיהנום של לא מעט אנשים...) ומאובזר ברהיטים שמאפיינים את מה שהיה מעמד הביניים – פסל של קופידון, שנדליר ורהיטים שאולי נראים בסדר בפני עצמם אבל לא תואמים לשום דבר אחר. והריהוט מהדהד גם בדיאלוג – הוא מרגיש שטחי ומצועצע גם כשהוא מקושט.

במילים אחרות, הדמויות שלנו בגיהנום לא רק בגלל מעשיהן בחיים, אלא בגלל שהן טריוויאליות ויומרניות, וזו הנקודה הסאטירית של סארטר. הן בגיהנום בגלל שהן זעיר הבורגנות. דאגתן לעולם והאיכפתיות שלהן מגיעה רק עד המקום בו העולם משרת את צרכיהן. כשהעולם אינו מספק את צרכיהן כראוי הם מאשימות את העולם ומטילות את האחריות על אחרים – כלומר, הן אומרות "הגיהנום הוא האחר". אך למעשה, המצב בדיוק הפוך – הדמויות ב"בדלתיים סגורות" נמצאות בגיהנום בגלל שהן בעצמן קיבלו החלטות שהביאו אותן לשם.

כשהדמויות במחזה מאשימות "אנשים אחרים", כך אומר סארטר, הן מפנות את האצבע בכיוון הלא נכון. למה העולם הוא זה שאחראי לפעולות שכל אחד מאיתנו עושה? למה שאוכל להאשים מישהו אחר מלבד את עצמי בהחלטות שאני קיבלתי? למעשה, "בדלתיים סגורות" לא אומר שהאחר הוא הגיהנום, אלא, ובדומה לשטן ב"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון, ש"כל דרך בה אני עף היא גיהנום, אני בעצמי גיהנום". אנחנו בונים את הגיהנום לעצמנו, אומר סארטר, כשאנחנו מסרבים לקחת אחריות על המעשים שלנו ומשאירים את עצמנו נתונים לחסדי הדעות של אחרים, לחסדי השיפוטים שלהם.

"הגיהנום הוא הזולת" הוא הביטוי של נשמות אבודות שיישארו בגיהנום שהן עצמן יצרו עד שילמדו להיות הבעלים של ההחלטות שלהן, לקחת אחריות על הבחירות שלהן ולעזור אחד לשני – עד שילמדו לשים את טובתו של מישהו אחר לפניהם. במובן הזה "הגיהנום הוא הזולת" זה בדיוק מה שסארטר לא אומר. דמות במחזה אומרת את זה, גארסין, משום שבעקשנות ובעקביות הוא מסרב לראות שהוא, והוא לבדו, אחראי על ההתנהגות שלו. הדמויות ב"בדלתיים סגורות" בנו את הגיהנום שאליו הגיעו בעצמן, והן אלו שיצטרכו לפרק אותו, אף אחד אחר לא יעשה ולא יוכל לעשות את זה עבורן.