סיוטו של סטונדט: חרדת מבחנים

בלימודי התואר השני שלי באונ' בן גוריון, נאלצתי לקחת קורס במתמטיקה. לחלקכם זה אולי יישמע לא יותר מאשר עוד קורס באוניברסיטה, אבל בשבילי הגילוי הזה היה בערך כמו להתעורר מסיוט ממש רע. בואו נגיד שאני ומתמטיקה מעולם לא היינו חברים טובים, עד כדי כך שבתיכון התערבתי עם חבר מי יקבל ציון פחות טוב במבחן (היי איתי) ובכיתה י"ב פשוט לא הגעתי לשיעורים. למרות זאת, איכשהו השלמתי בגרות בארבע יחידות וחשבתי שהסיפור שלי עם מתמטיקה נגמר. עד אותו קורס. כל שיעור היה בשבילי קצת כמו סינית, ומעל הראש כל הזמן ריחפה המחשבה שאני צריך לסיים את השנה עם ממוצע של לפחות 90 (זה היה תנאי להמשך לשנה שניה). ואז הגיע סוף הסמסטר ואיתו המבחן, והצירוף של דרישת ממוצע ביחד עם סינית לא ממש עזר לי להיות רגוע במבחן הזה. זה היה המבחן היחיד בחיים שלי שהייתי צריך כל שניה מהזמן שהקציבו לו, ועוד גנבתי כמה דקות מהמשגיחה בעזרת חיוכים. בשניה שהוא נגמר טסתי למרצה רק כדי לצעוק עליו שזה היה נורא קשה ולא הוגן ומה זה המבחן הזה. הוא הסתכל עלי, הקשיב, ולבסוף ענה ברוגע שהוציא אותי מדעתי "אור, תרגע, הכל יהיה בסדר. ידעת את החומר מספיק טוב." ובסוף זה באמת היה בסדר, הסתבר שידעתי את החומר מספיק טוב כדי לקבל ציון גבוה יותר ממה שהייתי צריך, והסתבר שאני מסתדר עם מתמטיקה הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. מה היה מאמין. אבל המבחן הזה הוציא ממני משהו שלא הכרתי לפני זה ומוכר באופן קרוב מדי לבערך שניים מתוך כל עשרה סטודנטים – חרדת מבחנים.

חדרים נסתרים | רגשות מודחקים

דמיינו לעצכם בית. בית גדול. הוא יכול להיות על חוף הים, במושב, באמצע המדבר או באמצע היער, היכן שתרצו. יכולה להיות לו גינה רחבה ומלאת עצי פרי, או סתם פרחים, או מגרש משחקים, מה שתרצו. יכולים להיות בו כמה חדרי אמבטיה שאתם חושקים בהם, כמה קומות שרק תוכלו לדמיין. דמיינו את בית החלומות שלכם. אבל דמיינו גם שבבית הזה, שיש בו ככל שעולה בדמיונכם, יש חדרים שאתם לא יכולים להיכנס אליהם. אתם יודעים שהם שם, הייתם רוצים לבדוק אותם, אבל אתם פשוט לא יכולים להיכנס אליהם. לא רק זה, אתם גם לא מסוגלים לספר עליהם, לאף אחד. בהתחלה אולי תוכלו לחיות עם זה בשלום, הרי יש לכם את כל שאר הבית להסתדר איתו, וזה הרי בית החלומות שלכם. אבל לאט לאט זה יתחיל להציק לכם. תימנעו מלהראות חלקים מסוימים של הבית לחברים, אפילו כאלה שהם רק חברים לעבודה. עם הזמן, זה יתחיל להכביד עליכם יותר ויותר, תגלו שאת החדרים האלה אתם לא יכולים לחשוף אפילו בפני המשפחה, החברים הכי טובים שלכם ובן/בת הזוג. תחושת הבדידות ומועקה תעטוף אתכם ואי הנוחות תחלחל עמוק פנימה. עמוק בראש שלכם תהדהד השאלה איך יכול להיות שבבית שלכם יש חדרים שאף אחד לא יכול להיכנס אליהם, אפילו לא אתם עצמכם, ולמה?

המשפט הכי מפורסם שסארטר לא אמר מעולם

יש הרבה אמירות שכולנו מכירים מחיי היום יום שמיוחסות לאנשים שונים לאורך ההיסטוריה, אבל למעשה לעולם לא נאמרו כמו שאנחנו מתייחסים אליהן. למשל האמירה "דם, יזע ודמעות" שמיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל שבכלל אמר "דם, עמל, דמעות ויזע" או האמירה "כסף הוא מקור הרוע" שמיוחסת לסנט. פול שאמר שהאהבה לכסף היא מקור הרוע. אחת מהאמירות האלה נחשבת לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, הלא היא "הגיהנום הוא הזולת". אך למעשה, סארטר בעצמו מעולם לא אמר שהגיהנום הוא הזולת.

בין מחלות, ריפוי, שפה ופוליטיקה (או: בין פורנגרפיה לבריאות הנפש)

סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של סמוראים.  במשך כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים. 

כיצד להתמודד עם גל הטרור מבחינה נפשית?

בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים, שוטף את המדינה שוב גל של טרור ופיגועים, ונראה כי הוא הולך ומחמיר ואיש לא רואה את סופו. לאורה של ההסלמה וההידרדרות במצב הבטחוני, מוצאים את עצמם רבים מהאנשים במצב של מצוקה איתה הם מתקשים להתמודד. את השינויים במצב הבטחוני אנחנו חשים על בשרנו והביטויים רבים – אם בתחילה היה מדובר רק באיזור ירושלים, היום כבר מדובר בכל הארץ לאחר שהיו גם פיגועי דקירה בתל אביב, חולון ורעננה וידויי אבנים בעוד ישובים רבים. גם מאפייני המפגעים מיטשטשים ומדובר בגברים, נשים ואפילו ילדים – אי אפשר לדעת מי עלול להיות מפגע פוטנציאלי, זה מעורר תחושה שכולם חשודים וצריך להיזהר מכולם. ההתרחבות הזו, ביחד עם ההסלמה (נסיון למכונית תופת, נסיון לחטיפת נשק, ירי על אוטובוס, מחסומים בתוך שכונות בירושלים וצבא בעיר) גורמת אצל מבוגרים וילדים כאחד להבנה שאף אחד אינו חסין, וההבנה הזו עלולה לעורר חרדה.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על התמכרות?

הפעם הראשונה שבה סמים הוצאו מחוץ לחוק היתה לפני כ-100 שנים. מאז ובמשך כל השנים של המלחמה בסמים מספרים לנו סיפור על התמכרות. הסיפור הזה מושרש במערכת החינוך ובתוכנו כל כך עמוק, שנראה שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו וכאמת אבסולוטית. אבל גם אם הסיפור הזה נכון בחלקו, ישנו סיפור אחר על התמכרות. סיפור שאם אנחנו רוצים לקבל אותו, נצטרך לשנות לא רק את האופן בו אנחנו חושבים על התמכרות ואת האופן שבו מתנהלת המלחמה בסמים (ותהמכרויות באופן כללי). נצטרך לשנות את עצמנו.

(FOMO: The Fear Of Missing Out (Video

"כל זמן שאנחנו לא בוחרים, הכל אפשרי" (מתוך הסרט "Mr. Nobody")

ג'ייסון סילבה (שכבר כיכב כאן בעבר) מכה שוב במסמר הקיומי. אם הייתי יכול להפוך את המחשבות שלי לסרטוני וידאו, הן היו נראות כמו הסרטונים שלו.

כבר כתבתי כאן באריכות על הפרדוקס שבריבוי אפשרויות. לכאורה, זה אמור להיות לטובתנו. בפועל, זה עלול לשתק אותנו. ריבוי אפשרויות הבחירה מעורר ביתר שאת את מה שזכה לכינוי FOMO"" – הפחד מלפספס.

כל בחירה שאנחנו עושים, לא משנה מה היא, יוצרת חרדה קיומית. למה?

7 טיפים להתמודדות עם החיים אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם טיפול

בואו נודה באמת, טיפול יכול להיות דבר מאוד יקר. כפסיכותרפיסט מוסמך, אני מודה שלפעמים בדרך מהעבודה הביתה אני חושב מה אני יכול לעשות עם הכסף ששילמו לי מטופלים באותו היום.

זו שאלה קשה מדי בכדי לשאול אותה בתוך ואקום, כי הרבה פגישות טיפוליות אינן בעלות השפעה באופן מיידי בפני עצמן. טיפול הוא תהליך מתמשך, ואנחנו לא יכולים לצפות מראש את השינוי שהוא יביא. מנסיון, רוב האנשים לא בוחנים את התועלת של טיפול כתוצאה של תהליך מתמשך. במקום זה, הם חושבים על המחיר של פגישה אחת ועל זוג הנעליים או הארוחה במסעדה שהיו יכולים לקנות במקום.

ויש גם אנשים שהיו יכולים לקבל המון מטיפול, אבל בקושי מצליחים להביא אוכל לשולחן לארוחת הערב ובקושי מצליחים להחזיק קורת גג. טיפול הוא ברוב המקרים דבר יקר, ויש המון אנשים שהיו רוצים בו, אבל לא יכולים להרשות אותו לעצמם, או פשוט לא רוצים לשלם עליו. אם אתם נמנים על אחד מהם, או מכירים אדם כזה, הנה שבעה טיפים כיצד להתמודד עם החיים מבלי ללכת לטיפול:

פאסיב אגרסיב – מה זה, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

מ', מטופלת שלי, הגיעה לפגישה האחרונה נסערת ובעיקר מבוהלת מעצמה. היא סיפרה שרדפה אחרי בן זוגה מפתח ביתם עד לחניה, תפסה את החולצה שלו ונעצה בה ציפורניים ו....קרעה אותה. שניה אחרי זה היא הבינה מה עשתה ומאוד נבהלה מעצמה. כששאלתי אותה מדוע עשתה את זה, סיפרה שבאמצע ויכוח בינה לבין בן זוגה "הוא נכנס לשתיקה שלו. פשוט הפסיק לדבר. לקח את המפתחות של האוטו ובלי להגיד כלום פשוט יצא מהבית לכיוון האוטו. זה גומר אותי כשהוא עושה את זה. אני נכנסת לפחד, חרדה אפילו, 

ומתנהגת בצורה שאני לא מבינה."

סביר להניח שרבים מכם מכירים סיטוציאות דומות. אולי לא בדיוק באמצע ריב, אולי לא ברמה קיצונית כזו, אבל כולכם מכירים את זה – קוראים לזה פאסיב אגרסיב, וזה נוראי. אבל מה זה בעצם, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

5 דרכים גרועות להעריך את עצמכם

דמיינו לרגע שהייתם מתקינים רצפת פרקט חדשה בבית, האם הייתם מנסים להעריך כמה עץ אתם צריכים בעזרת מקל? כנראה שלא, ובצדק. כנראה שהייתם משתמשים בסרט מדידה שהיה עוזר לכם לחשב באופן מדויק את מימדי הבית. ובכל זאת, עד כמה שהדוגמה הזו נשמעת ברורה מאליה, כשזה מגיע לאופן שבו אנשים מודדים את עצמם, יותר מדי מהם משתמשים במקל.

לכולנו יש איזשהו "כלי מדידה" שאנחנו משתמשים בו כדי להעריך את עצמנו כאנשים. כשאנחנו מרגישים שהמדידה מגיעה עד הקצה, אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו. אבל, כשאנחנו מרגישים שהמדידה קצרה מדי, ההערכה העצמית שלנו עלולה להפוך למשקולת ולמשוך אותנו למטה.

למרות שלכלי המדידה שלנו יש השפעה עצומה על האופן שבו אנחנו מרגישים, רוב האנשים אפילו לא מודעים לכלי בו הם משתמשים כדי להעריך את עצמם. הם כן מודעים לתנודות שיש בהרגשה שלהם.

יש דרכים שונות בהן אנשים מעריכים את עצמם, וחלק מהן ממש לא בריאות. הנה חמש דרכים נפוצות – והרסניות – שבעזרתן אנשים מודדים את הערך העצמי שלהם:

The myth of self love

How many times have you heard others stress the importance of a person to love himself?

Sometimes it seems like you are always told that to love yourself is the culmination of self-esteem and that you can not truly love someone else until you love yourself first. While it is important to one to love himself, I feel that is another super important issue we don't usually address –the way we treat ourselves, and frankly, how it relates to love?

לחץ, מתח וחרדה | איך מזהים ואיך מטפלים

מ' הגיע אלי לטיפול כשהוא סובל מסימפטומים שונים – הוא תיאר דפיקות לב מואצות שמלוות לעיתים בהזעה, עצב, עצבנות ולחץ. כל אלה, ללא כל סיבה נראית לעין שהצליח לחשוב עליה. הוא גם סיפר על כך שלעיתים קרובות הוא אינו מצליח להירדם ולישון, וכשהוא כן מצליח, השינה שלו קטועה ולא טובה.

לפני שהגיע אלי ניסה מ' להבין בעצמו באמצעות חיפוש פשוט באינטרנט, שממנו יצא מבולבל יותר משהיה קודם. העצבות עליה דיבר הובילה אותו לכיוון של דיכאון, דפיקות הלב וההזעה משכו לכיוון של חרדה ובעיות השינה מהן סבל הזכירו גם חרדה, אבל גם מתח. מ' הרגיש שהוא מבולבל, וחוסר הוודאות והמצוקה בה הוא נמצא הובילו אותו לפנות אלי לייעוץ.

מ' לא לבד. הרבה אנשים שפונים לטיפול וייעוץ מציגים את אותו הבלבול בין המושגים השונים: מתח, לחץ, סטרס, חרדה, דכאון ועוד. הרצון להבין ולהבחין בין המושגים והמצבים השונים, ובעיקר הרצון להבין מה קורה, הם יותר מלגיטימיים. מעבר לכך, הרצון הזה מבטא רצון פנימי להתקדם לעבר פתרון – להבין מה זה, ומה זה לא. לעיתים קרובות הבנה של המצב לבדה מספקת כבר היא תחושת הקלה. אמנם לא מדובר בפתרון מוחלט של המצב, אבל ההבנה הזו בהחלט מפחיתה את חוסר הוודאות וחוסר האונים, מקלה על התחושה הרעה ומאפשרת גיוס של יותר כוחות על מנת להתחיל ולהתמודד עם הקושי.

אז איך מבחינים בין המושגים השונים, ובעיקר כיצד אפשר להתמודד עם כל אחד מהקשיים?

חרדה והעיר הגדולה

כעשרה אחוזים מהישראלים סובלים מחרדה ברמה כזו או אחרת. כשגרים בעיר, האחוזים מטפסים עוד הרבה לגמרי. שני פסיכיאטרים שאני מכיר העריכו שבתל אביב כארבעים אחוזים (!) מהבוגרים נוטלים תרופות נוגדות חרדה. זה אומר שבין שליש לחצי מהאנשים שאתם מכירים נמצאים בטיפול תרופתי. האמת נמצאת כנראה אי שם באמצע, אך עדיין מדובר במספר עצום של אנשים, והוא רק הולך וגדל. חרדה היא חלק בלתי נמנע של החיים, ועוד יותר חלק בלתי נמנע של החיים בעיר.

חופש בעידן המודרני

פסח, חג החירות, הוא הזמן בו אנחנו חוגגים את החופש אותו קיבלנו, והוא הזדמנות טובה לחשוב על חופש במאה ה-21. מהו חופש? מהי עבדות? האם אנחנו באמת חופשיים? ואם לא, מה כובל אותנו?

החיים בעידן המודרני, במאה ה-21, שונים לאין שיעור מהחיים באירופה שלפני המהפכה הצרפתית, שונים מהחיים בארצות הברית שלפני המלחמה על שחרור העבדות בין הדרום לצפון, שונים מכל מה שהכרנו לפני. אנחנו נוטים לחשוב שהמושג "עבדות" כבר לא שייך לעולם שבו אנחנו חיים - אנשים הם לא רכוש של אף אחד. אך האם העובדה שעבדות כבר לא קיימת בעולם בצורה הזו באמת אומרת שאנחנו חופשיים? או שמא אנחנו עבדים בדרכים אחרות, לדברים אחרים?

פתוייו של אספן אי צדק

לכוד מאחורי האשליה של אי צדק

כולנו רוצים שייעשה צדק. בעניינים גדולים וגם בעניינים קטנים. רבים מאיתנו, לעומת זאת, סובלים ממש כשהם רואים עוול, או מה שאנחנו מזהים כעוול, שנעשה לאחרים וגם שאנחנו מרגישים שנעשה לנו.

אנחנו מגדילים את חוסר הצדק ומוציאים אותו מפרופורציה, כשאחנו מחזיקים כמעט בפראות ברגשות שקיפחו אותנו, הוליכו אותנו שולל, הטעו אותנו, שלטו בנו, לא כיבדו אותנו, העבירו עלינו ביקורת או דחו אותנו.

אם אנחנו אספני צדק קלאסיים, אנחנו מקטרים בלי סוף על חוסר ההגינות של החיים. אנחנו כועסים, על בסיס יומי, על העלבונות שאנחנו צריכים לסבול. אנחנו תלויים הפוך במצב של רחמים עצמיים, אוחזים כתב אישום של זוועות, מפלחים את החושך עם משקפי ראיית לילה כדי לראות יותר דברים רעים להתלונן עליהם.

בצורה לא מודעת, חלק מהאנשים שהתפקוד שלהם לא אופטימלי, צוברים כמויות אדירות של טינה באופן דומה לזה שבו קמצן אוגר את הזהב שלו.

30 דברים שאתם צריכים להתחיל לעשות בשביל עצמכם

הפוסט "30 דברים שאתם צריכים להפסיק לעשות לעצמכם", קיבל הרבה תגובות חיוביות ותומכות, אך חלק מהתגובות הציעו שבנוסף אליו תהיה רשימה של דברים שצריך להתחיל לעשות. במילים של אחד הקוראים ששלח לי מייל, "הייתי רוצה רשימה נוספת, רק במקום רשימה של "אל תעשה" היא תהיה רשימה של "תעשה", של דברים שכולם יכולים להתחיל לעשות ולעבוד עליהם כבר היום".

אז, בהמשך לרשימת הדברים שאתם צריכים להפסיק לעשות לעצמכם, הנה רשימה של דברים שכדאי שתתחילו לעשות בשביל עצמכם:

איך פחד פנימי הופך לאויב הכי גרוע שלנו?

הפחתת הפחד שלנו היא דבר חשוב וחיוני משום שפחד יכול לגרום לסבל עצום, ויש לו פוטנציאל להרוס לנו את החיים, ואולי את האנושות. מרוץ החימוש הגרעיני למשל, מונע בחלקו מתוך החשש והפחד להיות יעד להשמדה ולמתקפה של האויבים שלנו אם לא נשקיע כמויות עצומות של משאבים ואנרגיה בביטחון הלאומי. גם בישראל קורה דבר דומה עם תקציב הביטחון. הרבה פעמים, אנחנו פשוט לא מבינים מספיק בבירור כי חלק ניכר מהפחד שלנו הוא פחד פנימי, המהווה סימפטום של קונפליקטים פנימיים.

פחד פנימי מוקרן כלפי חוץ, וגורם לנו "לראות" את הסכנות שבעולם, שאנחנו מאמינים שהן הן אלה שמאשרות את הפחד שלנו. ברוב המקרים, אנשים פשוט מתנגדים לבצע עבודה פנימית שתפחית את החשש הזה, ולכן קונפליקטים לא פתורים שלהם דורשים מהם לראות או לדמיין אויבים (או לדמיין סכנות או מצבים קיצוניים במיוחד) כדי להסביר את הפחדים שלהם.

שלושה ימים

יש לנו שלושה ימי מפתח בחיים, שלושה ימים שמתעלים על כל השאר.

יום אחד הוא היום שבו ההצגה נגמרת והוילון יורד בפעם האחרונה. רובנו לא בוחרים את היום הזה ובדרך כלל גם לא יודעים מתי הוא יגיע. אבל ביום הזה, אין יותר הזדמנויות לעשות עוד.

יום אחר הוא כמובן היום שבו נולדתם. לא בחרתם אותו.

לעשות הכי טוב שאפשר?

לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים תמיד זה רעיון טוב? האם אנחנו יכולים בכלל להיות בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא באמת הכי טוב שאנחנו יכולים? השאלות האלה העסיקו אותי בזמן האחרון אחרי מפגש עם אחד המטופלים, וגרמו לי לחשוב לעומק על המשמעות ועל ההשלכות של הביטוי השכיח כל כך "לעשות את הכי טוב שאפשר".

אותו מטופל שעבדתי איתו הרגיש שזה חיוני שהוא תמיד יעשה את הכי טוב שאפשר. במקרה שלו המשמעות של זה היתה שבאופן קבוע ובלתי פוסק הוא מדד את עצמו, כדי לבדוק אם הוא באמת פעל באופן האופטימלי. הוא אמר שלעיתים קרובות מאוד הוא "נתקע" בלנתח את העבר, שקוע בהתלבטויות אם המילים שבחר וההתנהגות שלו היו הבחירה הטובה ביותר או שיכול היה לעשות משהו אחרת. כשהוא לא היה תקוע במסלול הזה, הוא היה עסוק באובססיביות כמעט בהחלטות עתידיות, מודאג מכך שאולי הן לא הבחירה הטובה ביותר. הטבע של הקול הפנימי שלו היה ביקורתי בצורה יוצאת דופן, כזה שממש מכור להעריך ולמדוד את עצמו כל הזמן.

מהי טעות?

הפוסט "הבעיה עם פרפקציוניזם" חשף חלק מהמיתוסים והאמונות המוטעות בנוגע למושגים של שלמות, המגבילות וגורמות לסבל בחיים של הרבה אנשים. אותן תפיסות מגיעות מאמונות מוטעות שמסיטות, אם לא הורסות, את החיים. המושג "טעות" הוא השלב הבא בבירור שלנו ובשיקולים לשאלה מה הם חיים הנחווים טוב.

החרדה שמתעוררת מהמחשבה לטעות נטועה בתפיסה של להיות, בניגוד לתפיסה של להתהוות. השקפת עולם כזו גורמת לנו לראות את עצמנו כיצורים סטטיים וקבועים, ולא כמשתנים וזורמים. נקודת מבט כזו גורמת לנו לשקוע בפחד לעשות טעויות. תהליך ההתהוות הוא סלחני. בזרימה ובשטף של התהוות אנחנו לא שקועים בבוץ של מצוקה ופחד, חוסר בטחון או במונחים של טעויות.