המחשבות שלנו יכולות להיות בנות הברית התומכות שלנו או היריבות הכי גדולות שלנו. הן המסננים דרכם אנחנו חווים את החיים. מחשבה אחת - שמקובעת כחלק מאמונה גדולה יותר - יכולה לכלוא או לשחרר אותנו. המחשבות שלנו נוטות להיות נבואות שמגשימות את עצמן.
חישבו על ההבדל בין המחשבה "אני לא טוב מספיק" לבין "אני בעל ערך", וכיצד ההבדל הזה ישנה את חווית החיים שלכם. מחשבות של ביקורת עצמית יכולות להיות הרסניות. דמיינו שיש קול שיפוטי וביקורתי שיושב על הכתף שלכם במשך כל היום, זה יהרוס לכם את היום. עכשיו, דמיינו את זה למשך חיים שלמים.
הרבה מומחים לשינוי ושורה של דוברים וכותבים בתחום העזרה העצמית גורמים לנו להאמין ששינוי צורת חיים הוא קל כמו שינוי חשיבה. העיקרון שלהם יהיה משהו בסגנון "שנה את החשיבה שלך, שנה את חייך". הפתגם הזה ראוי, ויש בו איכויות, אבל הבנה כיצד להשיג את המטרה הזוהרת של שינוי נעלמת מהמסר הזה. המלצה פשוטה פשוט לא מספיקה.
לעיתים אנשים פונים לטיפול או ייעוץ כאשר הם מרגישים מאוכזבים, אחרי שהיו נמרצים ומדורבנים על ידי עידוד בנוסח משפטים כאלה, רק כדי לגלות שהם חזרו בדיוק לאותו המקום. שינוי המחשבה באמת משנה את התסריט של החיים שלנו, אבל ללמוד כיצד לעשות זאת דורש מאיתנו ללמוד מיומנויות חדשות.
אזור נוחות או אזור מוכר?
המחשבות שלנו מעודכנות בעיקר על ידי האמונות שלנו וההתנסויות שלנו בחיים. לכן, כל מחשבה מייצגת את האמונות ואת ההתנסויות שלנו בחיים. המילה "מייצגת", באופן מילולי, היא "להציג שוב", להנכיח. כך אנחנו נוטים להישאר תקועים במעין מסילות של מחשבות ישנות, שגרתיות ומתמשכות כדי להנכיח ולהחיות את העבר שלנו. כשזה קורה, אנחנו לא באמת נמצאים בהווה, אלא נשלטים ומשועבדים לאותן מחשבות ורגשות ישנים. ההווה נשאר תקוע בעבר.
אנחנו מחברים למחשבה מזמן אחר, באופן אוטומטי, את ההיסטוריה האישית שלנו, בליווי רגשות, ואנחנו נטמעים ברפלקס מותנה מהעבר שלנו, שלא בטוח שהוא רלבנטי להיום. התשוקה לצאת מאותה מחשבה ישנה דורשת מאיתנו לפרוץ ממה שאני קורא לו "האזור המוכר". בדרך כלל, קוראים לזה "אזור הנוחות", רק שהוא לא ממש נוח, הוא פשוט מוכר. המאבק לשחרור עצמי מאותו מקום של החשיבה הישנה והמחויבות לשינוי דורשים להתעלות מעבר למכשולים של האזור המוכר.
הקושי העיקרי במרדף הזה הוא שהחשיבה הישנה מגינה על הטריטוריה שלה, כשהיא טוענת שלהעז ולצאת מהאזור המוכר זה פשוט מסוכן מדי. אנחנו יוצרים לעצמנו תירוצים והצדקות לדחות, או להתעלם לחלוטין מחוסר הנוחות של החשיבה הישנה לטובת והתנהגות חדשות, וכך להישאר במקום. החשיבה הישנה שלנו מגינה על הריבונות שלה בכוח על ידי הטענה שחשיבה חדשה מחוץ לאזור המוכר (והנוח לכאורה) היא מסוכנת. אנחנו הופכים למצוינים בלהצדיק ולספר לעצמנו למה אנחנו לא מסתכנים ביציאה לאזור חדש, תירוצים כמו "זה מפחיד אותי" או "זה גורם לי לאי נוחות", כולם מיועדים למנוע את התנועה החדשה שלנו.
להפוך את אי הנוחות לבעלת ברית
לשנות את מערכת היחסים שלנו עם אי הנוחות יכול לעזור לנו לצאת מעבר לגבול העצמי שנכפה עלינו. אם הדאגה לעבור לאזור חשיבה אחר הופכת להצדקה שלנו להישאר בצורת החשיבה וההתנהגות הישנה, אנחנו צריכים לשנות את מערכת היחסים שלנו עם החרדה הזו. התחילו להסתכל על אי הנוחות כעל בעלת ברית, כסימן ראשון לכך שאתם יוצאים מאופן החשיבה הישן והמוכר ונמצאים בדרך הנכונה. אם נוח לכם, רוב הסיכויים שתישארו באותו מקום של חשיבה שגרתית וישנה, שהיא מוכרת, אבל לא נוחה. לכן, במקום להיות במקום נוח הוא הדבר שצריך להיות בעייתי.
בדיוק כמו שלהתאמן ולהכניס את הגוף שלנו לכושר דורש מאיתנו חוסר נוחות ומאמץ, כך גם ללמוד לשחרר את החשיבה שלנו מהמסילה בה היא תקועה. הרבה אנשים מוכנים להתחייב לחוסר הנוחות שבאימון גופני כשהם מצפים לתועלת לבריאות שלהם, ועדיין אנחנו נוטים להיות זהירים יותר להעלות מעבר לאזור המוכר שלנו כאשר מדובר במישור הרגשי או הפסיכולוגי. אם היינו משקיעים כל כך הרבה מאמץ בתהליכים פנימיים כמו שאנחנו משקיעים בגוף שלנו, היינו מופתעים (לטובה כמובן) מכמה שונה המציאות שלנו היתה נראית.
הרבה אנשים דוחים את הנסיון לשינוי כשהם אומרים "זה לא דבר קל לעשות". השאלה המתבקשת היא איך הם הגיעו לאמונה הזו, אם מעולם לא לימדו אותם כיצד להשיג את השינוי המיוחל. אותה מחשבה "זה לא דבר קל לעשות" היא דוגמה מצוינת למחשבה ישנה שמגינה על הטריטוריה שלה, והיא הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה ומונעת את התהליך. כמו תמיד, אנחנו צריכים לשאול מה מזין את המחשבות והאמונות שלנו. ממבט על, האמונה שקשה לעשות שינוי היא הגיונית לגמרי בעולם של אובייקטים קבועים כמו בפיזיקה של ניוטון. ועדיין, נקודת המבט המתהווה היא של תנועה זורמת ונפתחת, בה שינויים קורים כל הזמן, גם בפיזיקה.
האזור המוכר פועל ממש כמו גבול, התוחם ומגביל את ההתנסויות שלנו. חרדה חברתית יכולה להיות דוגמה לכך, כאשר אנשים הסובלים ממנה "מתגוננים" מפני החרדה על ידי התבודדות. רק לשקול אינטראקציה עם אחרים גורם להם להלם ומעורר חרדה גדולה ומתח רציני. במקום להתמודד עם הפחד, הם נכנעים להימנעות ממפגש עם מתח כזה.
היציאה מחוץ לאזור המוכר בהכרח מעוררת חרדה, ואנחנו עושים שימוש בחרדה הזו כדי להסביר לעצמנו למה לא לעשות את זה. החיים של אנשים כאלה מוקפים, באופן מטאפורי, במעגל של הימנעות ובמתח לצאת מחוץ לאזור המוכר ולעבור לאזור חדש. בשלב הזה קיימות שתי אופציות - 1. להתגבר על החרדה ולפרוץ מחוץ למעגל. 2. להישאר בתוך המעגל ולהפוך למדוכאים ומתוסכלים יותר ויותר.
באופן טיפוסי, להישאר בתוך המעגל תורם להרגשה מדכאת ומתסכלת יותר ויותר, בעוד שלנסות ולצאת ממנו מעורר חרדה. מערכת היחסים בין הדיכאון והחרדה חושפת את התנועה, או את חוסר התנועה. נוכל להשיג התקדמות על ידי הכרה בקיום של החרדה וקבלה שלה, המאפשרת לנו לפרוח כשאנחנו מתרחבים מעבר לגבולות האזור המוכר. להישאר כלואים בתוך האזור המוכר יכול להיות נוח, אבל מדכא.
ברגע שאנחנו משיגים התקדמות ונמצאים בתנועה לעבר אזור חדש, יש לנו נטייה לנוח על זרי הדפנה, מרוצים מכך שהצלחנו להתרחב מעבר לאזור המוכר. המעגל שהקיף אותנו הפך לקצת יותר גדול, כי אנחנו גדלנו קצת. ועדיין, יש לנו נטייה להימשך בחזרה לאזור המוכר והישן, כאילו איזה כוח משיכה פועל עלינו. אנחנו נוטים להרגיש שאנחנו עדיין במסלול סביב אותו אזור מוכר. הדרך לנטרל את זה - את הנסיגה בחזרה לאזור המוכר - היא להמשיך להתרחב עוד ועוד לאזורים חדשים. כשאנחנו עושים את זה, האזור המוכר שלנו הופך לגדול יותר לאין שיעור ממה שהוא היה, וכך גם החיים שלנו, ואנחנו יכולים, באופן מילולי, לפרוץ ולהפציע מעבר לגבולות הישנים שלנו.
לחצו כאן עכשיו לתאום פגישת היכרות בחינם.
בקרו באתר שלי.
אל תשכחו לשתף ולאהוב את העמוד שלי ב-Facebook, לעקוב ב-Twitter, ולהצטרף אלי ב-LinkedIn.
בקרו באתר שלי.
אל תשכחו לשתף ולאהוב את העמוד שלי ב-Facebook, לעקוב ב-Twitter, ולהצטרף אלי ב-LinkedIn.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה