שלמות היא מצב ללא רבב, בלי שום פגמים. להיות מושלם משמעותו מצב בו כל פעולה שלנו או כל דבר שאנחנו מבצעים מגיע לרמה של מצוינות שלא ניתן לעבור אותה. החיפוש אחר שלמות במטלה מסוימת יכול להיות אפשרי. למשל סטודנטים יכולים לשאוף לסיים את עבודת הגמר שלהם עם ציון מושלם וכל אחד מאיתנו יכול לשאוף להוציא לפועל משהו באופן מושלם. אנחנו יכולים לקוות לתוצאה מושלמת במשחק באולינג או להפיק דו"ח מושלם בעבודה. ועדיין, המטרה של להיות מושלם בחיים היא סיפור אחר לגמרי. מכונות או מכשירים אלקטרוניים יכולים אולי לתפקד בצורה מושלמת, לתקופה מסוימת לפחות. אך עם הזמן הם יתחילו להישחק וידרשו שיפוץ. לעומת מכונות, בני אדם מעולם לא נועדו להיות מושלמים. זה חלק מההגדרה של להיות בן אדם. חישבו על הביטוי "אני רק בן אדם", זו בדיוק המשמעות שלו – אני אדם, ולא מוכנה, ולכן אני לא מושלם.
בתרבות המערבית, אנחנו נעים בקשיחות ובחוסר רחמים כלפי הבלטה והדגשה גדולות יותר על הישגיות והשגת מטרות. אנחנו שואלים את הילדים שלנו מה הציונים שלהם, ולא מה הם למדו, אנחנו נוטים להעריך ולמדוד את החיים שלנו במונחים של הצלחה והישגים ומאבדים את הפרספקטיבה על מה זה אומר לחיות טוב. נראה שאנחנו מאבדים את היכולת לתמיהה, השתאות ויראת כבוד. אתם יכולים לדמיין את עצמכם עומדים ומסתכלים בקשת בענן מרהיבה ומתלוננים שהרוחב של אחד הצבעים אינו מושלם רק משום שהוא צר יותר משאר הצבעים? לא רק שזה יהיה מגוחך אם נעשה את זה, אלא גם נהרוס את היופי של הרגע עצמו. ועדיין, זה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו שופטים את עצמנו על אי השלמות שלנו. אנחנו שוכחים שכבני אדם אנחנו חלק מהטבע, וככאלה, נוכל להפיק תועלת ורווח אם נכיר ונקבל את הזרימה הטבעית של החיים שבמקרה היא לא מושלמת.
במציאות, המושגים של שלמות ואי שלמות הם פשוט הבניה של המוח שלנו ואין להם בסיס ממשי אחר מלבד המחשבות שלנו שיצרו אותם. המושג של שלמות קיים מאז ימי יוון העתיקה, אך בגלגול המודרני שלו הוא מבנה של מכניקה ניוטונית – של מוכנות, לא של בני אדם, ואין לו מקום בנקודת מבט שלא רק צופה בעולם אלא גם משתתפת בו באופן פעיל. אנחנו מפנימים את המודל של שלמות ומשרישים אותו בתוכנו כאמת מוחלטת, ואז אנחנו עלולים לבלות את שארית חיינו בלרדוף באופן בזבזני אחרי אותה "אמת".
בצורה אירונית, אם מישהו אי פעם יוכל להשיג את המצב של שלמות, סביר להניח שיהיו מעט מאוד אנשים שתהיה להם סבלנות אליו וירצו להיות בחברתו, משום שאותו אדם מושלם יהיה תזכורת קבועה לחסרונות שלהם, שלא להזכיר שסביר להניח שלא ממש יהיה כיף להיות בחברתו. מי באמת ירצה לסבול, שלא להגיד יהנה, להיות עם מישהו שהוא מושלם?
המרדף של אנשים אחרי שלמות הוא לרוב מסכה לחוסר הביטחון שלהם. הוא הופך למעין הצהרה "אני לא טוב מספיק כמו שאני", וכשאנחנו עושים את זה, אנחנו שופטים את עצמנו.
בדרך כלל אנחנו חותרים ללהיות מושלמים כדי לפצות על פגמים כאלה ואחרים. אנשים שרוצים להיות מושלמים בדרך כלל נוטים להגזים בהערכת החסרונות שלהם. באופן טיפוסי, בשלבים מוקדמים יותר בחיים שלהם הם קיבלו מסרים שהם פשוט לא טובים מספיק, ולכן הם החליטו שרק על ידי כך שהם יהיו מושלמים הם יוכלו להתקדם מעבר להאשמה "אתם לא טובים מספיק". עם כזה סבל ייסורים, אנחנו יכולים להסתכל על פרפקציוניזם כעל פיצוי על חוויות מוקדמות יותר בחיים שפגעו באיכות החיים ובהערכה העצמית. בתור תגובה מפצה, הדחף להיות מושלם נתפס בטעות כפתרון. פרפקציוניסטים נוטים לחשוב שאנשים אחרים טובים יותר או נעלים מהם, ולכן הם בעצמם צריכים להיות ללא פגמים כדי לעמוד בשורה אחת יחד איתם. וזה מיתוס הרסני נורא.
אנשים שמחפשים שלמות רגישים יותר לשיפוט של אחרים. למעשה, ברוב המקרים השיפוטים האלה מדומיינים. לכל אחד יש דעה, אך לקחת דעה של מישהו אחר ולהעלות את הסטטוס שלה לשיפוט זה דבר די טיפשי. אחרי הכל, מישהו אחר לא באמת יכול לשפוט אתכם אם אתם לא מעניקים לו (או לה) את הכח להיות שופט.
השלמות היחידה היא להיות נוכח, אך הפרפקציוניסט לעולם אינו נוכח
הדבר הקרוב ביותר שיכול להיות לשלמות, הוא היכולת להיות נוכח. בלי מחשבות מטרידות ומסיחות שמודדות או נותנות לנו ציונים, אנחנו חופשיים באמת להיות ברגע, לחיות אותו. זה הזמן והמקום שאנחנו מרגישים בו חיים באמת. ועדיין, הטיפוס הפרפקציוניסט לא בדיוק נוכח כי הוא עסוק בלהעביר ביקורת על העבר ולשחזר מחדש כל החלטה או לדאוג לבחירות העתידיות שלו והאם הם יהיו טובות מספיק. הוא עסוק כל הזמן בזמנים אחרים, רק לא בהווה, ובאופן המצער הזה, הוא אף פעם לא נוכח ברגע, אף פעם לא באמת חי. אירוני, לא?
המרדף אחרי השלמות מגביל את היכולת שלנו להיות נוכחים, ובאופן מילולי שודד את החיות מהחיים שלנו. להגיע לשלמות זה דבר בלתי מושג, בלתי ניתן לדמיון, ואם להיות כנים אז גם לא רצוי, אז למה לרדוף אחרי זה? הזמן שלכם בעולם ימומש הרבה יותר טוב בלבדוק כיצד להתעלות מעבר לחוסר הביטחון שמעורר את התשוקה לשלמות מלכתחילה.
ניתוח, מדידה ושיפוט הם הכלים של הפרפקציוניסט. אנחנו יכולים להיזכר שאלה הם בדיוק הדברים שמשמשים את המכניקה, וככאלה אנחנו יכולים להבין שפרפקציוניזם הוא למעשה סימפטום של אותה ראיית עולם מיושנת ומכנית.
אל תמדדו את עצמכם!
בטיפול רואים לפעמים אנשים שמוטרדים מכך שהם שופטים ומודדים את עצמם באופן חסר רחמים. האנשים האלה נמצאים בדיאלוג פנימי עם עצמם שבו הקול המבקר שלהם משעבד אותם, ובעקבות כך הם חשים מחויבים לשפוט ולמדוד את רוב ההיבטים של חייהם. בנסיבות כאלה, אותם אנשים כמעט ולא נוכחים. אפילו בתוך שיחה עם אחרים, הם שם רק באופן חלקי, מכיוון שישנו ברקע היבט אחר, אישי יותר, הנושא את הביקורת העצמית כל הזמן.
לפעמים, ניתן ללמוד על אותו דיאלוג פנימי ממש דרך צורת הדיבור שלהם כשהם למעשה מדברים על עצמם בגוף שני. במקום לדבר בגוף ראשון – "אני" – הקול נשמע עוד יותר מבקר כשהוא מדבר בגוף שני ואומר "אתה". במקום לחשוב "לא הייתי צריך לעשות את זה", אתם עלולים למצוא את עצמכם אומרים לעצמכם "איך יכולת לעשות את זה?". כשזה קורה, צריך לשאול מי באמת מדבר. אצל אותם אנשים יש ממש קול ביקורתי שממש הופך לקול שני בתוכם. מעין "אני" שני. לפעמים זה פשוט משחזר חוויות ילדות של הורה ביקורתי. המקרים הגרועים יותר הם אלה של קורבנות התעללות והזנחה בילדות שמפנימים את אותו קול ביקורתי כקול שלהם עצמם! מעולם לא נתקלתי בקול שני כזה שמדבר באופן חיובי ומאשר, רק באופן ביקורתי.
אתם לא יכולים להיות בשני מקומות בו זמנית (אלא אם כן אתם קוואנט), ואתם לא יכולים להיות מחויבים לשתי מחשבות בו זמנית. כל רגע שאתם מודדים או שופטים את עצמכם הוא רגע שבו לא בחרתם באופציה טוב ובריאה יותר. כל רגע כזה הוא רגע שאיבדתם בו הזדמנות לשלווה שאתם לא משיגים אף פעם, והפסדתם אותה לטובת קול מנתח, מודד ושיפוטי שלעולם לא מוותר.
רק חישבו כיצד זה משפיע על מערכות היחסים שלכם. אם אתם לא נוכחים אפילו עבור עצמכם, איך אתם יכולים להיות שם בשביל מישהו אחר? אם אתם מרגישים מודאגים מחוסר שביעות הרצון שלכם, יש לזה השלכות בלתי נמנעות על היחסים שלכם עם אחרים.
חישבו על מי שצופה במשחק כדורסל, אבל במקום ליהנות ממנו הוא יושב עם פנקס ועיפרון ורושם כל מהלך ומהלך – מודד את המשחק אם תרצו. באופן הזה הוא פשוט מחמיץ את המשחק עצמו, את היופי והאלגנטיות והזרימה של המשחק. אם אתם מודדים את עצמכם, אתם מחמיצים את הזרימה של החיים.
עם זאת, אני לא מציע גישה של "הכל הולך". יש הבדל עצום בין למדוד ולנתח כל מחשבה ומחשבה שלנו לבין חשיבה רפלקטיבית ובדיקה והערכה עצמית. הערכה היא בדיקה מתונה ועדינה יותר, בעוד שמדידה ושיפוט חותכות עמוק יותר ובחדות יותר אל תוך הקיום שלנו. מדידה כזו קורעת ושוברת את האחדות והישירות של התנסויות החיים שלנו ומפרידה אותנו מלהשתתף בחיים. אי אפשר להיות מחויבים לזרימה של החיים אם אנחנו שקועים בבוץ של מדידה עצמית ביקורתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה