גם במפגשי היריבות הגדולים והגרועים ביותר, יש טענות של הצד השני שייראו לנו היגיוניות. אבל מה שקורה בפועל הוא שהמחשבות שלנו מסננות את אותן טענות החוצה כשאנחנו מחפשים כיצד לתמוך בטיעון שלנו בכל מחיר ולא לסטות ממנו. כשאנחנו עושים את זה אנחנו נשארים שקועים בבוץ של משחק פינג פונג שמוביל אותנו לשום מקום ומבטל את מי שעומד מולנו.
יש תהליך ייעוצי שברוב המקרים נמצא מועיל ויעיל להתגבר על הבעיה הזו ועוזר ליצור תקשורת פתוחה ומקרבת, כזו שמצמצמת את הפער בין הצדדים ולא מגדילה אותו. כאשר הצד השני מדבר, עליכם לחפש את האחוז הקטן ביותר של הדברים שהוא אומר שאתם עשויים להסכים איתם. אפילו אם אתם לא מסכימים אם הרוב המוחלט של הדברים, כמעט בכל המקרים תוכלו למצוא תוכן שמתאים למה שאתם אומרים. במקום להדגיש ולסתור את 95% מהדברים שאתם לא מסכימים איתם, נסו לאתר ולאשר את 5% האחרים, שאתם מסכימים עליהם. התוצאות יהיו מדהימות.
באופן מפתיע, ברגע הזה אתם נותנים תוקף לצד השני שעומד מולכם, ונותנים לו להרגיש שיש עם מי לדבר. עכשיו, כשהצד השני מרגיש שאתם שומעים אותו ומקשיבים לו, הוא יהיה בעמדה הרבה יותר טובה לשמוע מה לכם יש להגיד. תזמון הוא קריטי בנושא הזה. אתם לא יכולים להקשיב ומיד אחר כך להגיד "כן אבל...", זו אמירה מבטלת. אתם צריכים לאשר את הדברים ולעשות הפסקה קצרה ולתת לרוח הפיוס למלא את החלל המתוח שביניכם לבין הצד השני. במצב כזה נוצרת קרקע משותפת לחילופי דברים מועילים. על ידי כך שאתם מאשרים ומקבלים רק 5% מהדברים, אין זה אומר שאתם משנים את דעתכם ונוטשים את עמדתכם בנוגע ל-95% הנותרים. אתם לא בהכרח נכנעים ומשנים עמדה. אתם פשוט מניחים יסודות לצד השני להקשיב ולהעריך את מה שלכם יש להגיד.
זה אולי נשמע לא הגיוני ומנוגד לחשיבה שלנו, אבל אני מבטיח לכם שזה עובד. ברגע שתמצאו את אותם 5% מהדברים שאתם עשויים להסכים עליהם, ותשקפו את זה לצד השני, הדרך לדיאלוג פתוח, מכבד ומועיל פתוחה בפניכם. ברגע שדיאלוג אמיתי נוצד, סביר להניח ששני הצדדים בויכוח ישנו את הפרשנות שלהם ואת האמונות שלהם ויתנו מקום לדברים חדשים. המטרה של מפגש כזה היא להיות יצירתי ולהוביל ללמידה אחד של השני ולהתקדמות. אם אנחנו לא לומדים, אנחנו תקועים! מה שאני מציע הוא לקטוע את ההתנהגות הכמעט כפייתית לענות באופן אוטומטי ולנוע לקראת מצב שבו אנחנו יכולים להיענות ולהגיב באופן ביקורתי. אם אנחנו עונים באופן אוטומטי אנחנו תקועים בהרגלים ישנים, אם אנחנו משקפים ומגיבים אנחנו מתקשרים בכבוד וביושר.
לענות או להגיב?
כשאנחנו עונים למילים של הצד השני מבלי לעשות הפסקה ולשקף, אנחנו באמת תקועים בהרגל ישן של מחשבות והרגשות - אנחנו לא באמת נוכחים. התשובה שלנו נוטה להיות מנוסחת לא טוב ולא ברורה, ולעיתים חסרת טעם. לעשות הפסקה קצרה ולשקף את התחושה שלכם לצד השני משרת כמה דברים.
ראשית,זה יוצר אוירה מכבדת של הקשבה. עצירה לשקול את הדברים של הצד השני ולהקשיב להם באמת מכבדת את האדם שעומד מולכם. אתם יכולים לבחור שלא להסכים עם מה שהוא אומר, חושב או מרגיש, אבל אתם נותנים מקום לדיאלוג אמיתי.
שנית, על ידי עצירה קצרה והימנעות מלהגיב באופן אימפולסיבי ואוטומטי, אתם יכולים להבנות מחדש ולשנות את התפיסה שלכם על מה שכרגע שמעתם. במקום לפשט את הדברים יותר מדי, אתם יכולים להזמין מורכבות לשיקולים שלכם - אולי הדברים הם לא שחור ולבן. תמיד יש מספר דרכים להסתכל על הדברים ולפרש אותם. ההבדל בין תשובה אוטומטית שלוקחת עשירית שניה לבין תגובה שחשבתם עליה דקה או שתיים יעשה את כל ההבדל בדיאלוג שלכם. העצירה הזו מבטיחה תקשורת בריאה יותר, מקרבת יותר ובעלת משמעות גדולה יותר לשני הצדדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה