מי אני? | לגלות את עצמך מחדש

השאלה הזו, שנשאלת על ידי אנשים שונים לעיתים קרובות כל כך, מציעה כי באמת קיימת תשובה מתקבלת על הדעת, כאילו שהקיום שלנו הוא דבר קבוע. אנשים ששואלים שאלה מהסוג הזה, באופן טיפוסי נאבקים בזהות שלהם ומחפשים אחרי גרעין של תחושה מי הם. האירוניה היא שככל שנחפש ונבקש לזהות מי אנחנו, כך תגדל תחושת השבריריות שלנו בנוגע לעצמנו. ייתכן וקיים קשר הפוך בין שאילת השאלה "מי אני?" לבין הנוחות והרוגע שנחווה את החיים. הדגש לא צריך להיות על לגלות מי אנחנו, אלא על איך לסייע ולהקל על מימוש הדברים שאנחנו רוצים לחוות.

עלינו להסתכל על הזהות שלנו כעל תהליך מתמשך. במקום תצלום סטטי של עצמנו, עלינו לאמץ תחושה זורמת של עצמיות, בה אנחנו מתארגנים מחדש, חושבים מחדש ושוקלים מחדש את עצמנו ללא הפסקה. כמה שונים החיים היו אם במקום לשאול "מי אני?" היינו שוקלים איך אנחנו רוצים לחיות אותם?

לשאלה "מי אני?" מתלווה טעם לוואי של אי התאמה ופגימות. כאשר אנשים מתעסקים במורכבות העמוקה של להבין את עצמם, הם יתקדמו טוב יותר אם יקדישו את עצמם לתהליך של החיים. להבחין במחשבות שלנו, לא להגיב רק מתוך הרגלים ולהפוך להיות נוכחים יאפשר לנו לעצב במיומנות גדולה יותר את החיים שלנו. כך, הזהות אותה אנחנו מחפשים תתחיל גל של חיים, שמועשר בזרימה.

דמיינו שהייתם בכלא 20 שנים, כלואים מאז גיל 18. באופן מילולי, אין לכם התנסויות בחיים הבוגרים מחוץ לבית הכלא. תחושת העצמיות שלכם מוגבלת באופן טראגי. אולי תשאלו את עצמכם "מי אני?". זה ודאי יעורר תחושת עצמי שבירה, שבאופן פרדוקסלי תשאיר אתכם מאוד מסויגים ומוטרדים מהשחרור הקרוב שלכם. יש אפילו סיכוי שתעדיפו להישאר בכלא עד שתמצאו את הזהות שלכם. יהיה עליכם להרשות לתחושת זהות חדשה לצמוח מתוך החוויות החדשות שלכם.

יצא לי לפגוש אנשים שהיו נשואים פחות או יותר במשך כל החיים הבוגרים שלהם ועמדו לקראת גירושין. לקראת הגירושין שלהם הם התמודדו עם מחשבה מטרידה. הם טענו שהם לא יודעים מי הם. באופן נקודתי יותר, הם לא יודעים מי הם כאדם בוגר, יחיד ועצמאי, ללא שותף. אחרי הכל, איך הם יכלו לדעת את זה? הם היו נשואים כל חייהם הבוגרים. במקום להישאר שקועים בבוץ של פחד, יהיה עליהם לגייס תחושת סקרנות והרפתקנות, תחושה של עצמי חדש המחכה להיוולד, ובדרך, לעצב את עצמכם מחדש.

בקצה השני של הרצף של זהות עצמית נמצאים אלה שטוענים שהם מכירים את עצמם הכי טוב שאפשר. הקיצוניות הזו מסמנת גם היא שבריריות בזהות העצמית. להכיר את עצמנו כל כך טוב לא משאיר מקום לצמיחה. מעבר לכך, זה מצביע על פגיעות עמוקה שיש להתגונן מפניה, כאילו שזה מסוכן מדי להסתכל עליה יותר מקרוב.

לחפש תחושת זהות עצמית עמוקה יותר זה הגיוני לחלוטין. להיות מודעים באופן אינטימי למחשבות שלנו, לרגשות, לתקוות ולפחדים זה בוודאי מומלץ ורצוי. נקודת המפתח היא להפוך את תחושת העצמיות שלנו לקנה סוף ולא לעץ ארז מוצק. קנה הסוף הוא גמיש וישרוד את הסערות משום שהוא מתכופף ברוח, בעוד שהארז המוצק פשוט יישבר ויקרוס בסערה.

למראית עין, העולם מתקיים במצב של זרימה פוטנציאלית, וחיוני עבורנו להבין שאנחנו חלק מהעולם הזה. המטרה אם כן היא להשיג גישה לאותו פוטנציאל של זרימה, תוך כדי שאנחנו שומרים על החלקים השונים של הזהות שלנו שממשיכים לשרת אותנו היטב ומשילים את החלקים הישנים, השגרתיין וההרגליים שמגבילים אותנו. התהליך הזה, שמוכר בשם בשם "התפוררות חיובית", מאפשר לנו למצוא את האיזון בין הקצוות הקיצוניים שהזכרתי קודם ולהיכנס למערכת יחסים עם עצמנו, כזו שמחויבת להתפתחות האישית ולצמיחה שלנו.