אחד מהנושאים הנפוצים – והמזיקים – בתרבות שלנו הוא הצורך להיות צודקים. זה אחד מאותם נושאים שעוברים מדור לדור ואנחנו נענים להם כמובן מאליו ולא עוצרים לשאול למה. זה מושרש במערכת האמונות שלנו ובשייכות הקולקטיבית שלנו כל כך עמוק כך שאנחנו מעולם לא עוצרים אפילו כדי לבחון את זה. לעצור ולשאול למה להיות צודקים זה כל כך חשוב וכל כך מחייב יוכל לשרת אותנו בצורה אמתית. אבל לפני שנתחיל, נבדוק איך זה משפיע על החיים שלנו.
האם תעדיפו להיות צודקים או שתעדיפו להיות שמחים?
מנקודת מבט אישית ובקרב היום יומי מי אמר מה תוך כדי ויכוח על פוליטיקה, דת, בריאות או שינויי אקלים (או כל נושא אחר), להיות צודקים הוא הדבר שמניע אותנו לפעול. זה מאיץ את הדופק שלנו, גורם לנו לצעוק ואף עלול לפגוע במערכות היחסים שלנו. זו הסיבה לקיום של רוב פעולות השנאה, האלימות והמלחמה.
המערכת החינוכית שלנו מושרשת עמוק כל כך במבנה של "נכון" ו"לא נכון". אנחנו מתוגמלים עבור מה שמוערך כתשובה הנכונה ומקבלים ציונים גבוהים יותר, מה שבכלליות מוביל לחיים טובים יותר. להיות צודק מאשר ומעצים את תחושת הערך העצמי שלנו. כסטודנטים אנחנו לומדים להימנע ככל האפשר מהמבוכה של לטעות בהרצאה או מבחן. להשיג את התשובה הנכונה הופך להיות המטרה העיקרית של החינוך שלנו. האם זה לא מצער שתפיסה כזו אינה מתיישבת עם למידה אמתית?
אתם יכולים לדמיין סביבה חינוכית המאפשרת והמרגשת שתהיה תוצאה של כיתה שבה התגמול יהיה עבור השאלה הכי טוב? אם חושבים על זה, השאלות הכי מעניינות הן אלה שהתשובות להן אינן הכי פשוטות. מעבר לכך, השאלות האלה מושכות ומגרות את החשיבה שלנו לסקרנות גדולה יותר ומפתחות אותה. חווית למידה כזו תהיה פשוט נפלאה – אף אחד לא יצטרך להיות זהיר ולפחד שיענה את התשובה הלא נכונה, וכולם יהיו מוזמנים להשתתף באופן בטוח ומאפשר בדיון משותף, וילדים בוודאי לא יהנהנו בראש רק מתוך שעמום.
חוויה כזו תיראה כל כך שונה מהשינון בעל פה וההקאה חזרה של המידע שמושרשים בתשובות נכונות או לא נכונות. להצביע בשיעור כדי לקבל תגמול על התשובה הנכונה זה דבר חסר טעם. זה לא מלמד אותך שום דבר; כבר ידעת את התשובה. זה פשוט עושה לך מסאז' לאגו, אבל זה לא מספק חוויה אמתית של למידה.
ראשים מדברים
באמצעי התקשורת ובחדשות נותנים את הבמה למבוי סתום וידוע מראש, במיוחד בזירה הפוליטית, מציגים בלהט ובהתלהבות את הויכוחים סביב מי צודק. מה יותר משעשע מאשר לראות שני ראשים מדברים עומדים על שלהם ואז סותרים אחד את השני? משחק פינג פונג טיפשי. אף אחד לא יוצא מויכוח כזה חכם יותר ממה שהוא היה לפני – לא המומחים שהשתתפו בויכוח ולא הקהל.
שמעתם פעם פוליטיקאי מהימין עושה הפסקה ומשקף לפוליטיקאי מהשמאל שהוא מעריך ומחשיב את דעתו ושהוא עשוי לשקול מחדש את נקודת המבט שלו? או פוליטיקאי מהשמאל מודה בפני פוליטיקאי מהימין שדעתו שלו לא מבוססת על עובדות כמו שהיא מבוססת על אמונה? להיות עד למצב פורץ דרך כזה יהיה רגע יוצא דופן.
האם תעדיפו להיות צודקים או שתעדיפו להיות שמחים?
הרבה פעמים אני שואל אנשים האם הם היו מעדיפים להיות צודקים או שהיו מעדיפים להיות שמחים, במיוחד כשמדובר במערכות יחסים זוגיות. למרות שכמעט כולם אומרים שהיו מעדיפים להיות שמחים, הקרב על צודק או לא צודק ממשיך. אם עוצרים וחושבים על זה, זה ממש לא נורמלי, נכון? העבודה שאנחנו בוחרים בפזיזות ובטיפשות לנצח בויכוח, במחיר של נזק למערכת היחסים שלנו מצביע על כך שמשהו ממש לא כשורה. הנטיה הזו מובילה לצורך להיות צודקים בויכוח, מה שמבטיח שאף אחד לא באמת מקשיב. אם אני צריך להיות צודק, ויש לנו שתי נקודות מבט שונות, זה אומר שאתה טועה באופן ודאי. לא נשמע בדיוק כמו חברות, שלא לדבר על זוגיות רומנטית. ההכרח להיות צודק מסיט את החיים שלנו ומונע מאיתנו את הלמידה ואת האושר שלנו.
למה זה כל כך חיוני להיות צודק?
מסקרן לחשוב איך המחשבות והאמונות שלנו מגינות על השטח שלהן. למה כל כך חשוב להיות צודקים? בתור התחלה, אם אתם לא צודקים, אתם בטוח טועים, עם כל תחושת הכישלון וההשפלה המתלוות לכך. אבל הם זה לא יכול להיות אחרת? האם זה חייב להיות ככה? האם אנחנו לקבל טעות מבלי להיות נבוכים?
אני מאמין שהקיבעון המחשבתי הזה נמצא יותר בתרבויות מערביות תחרותיות מאשר בתרבויות מסורתיות ושיתופיות יותר. בתרבויות כאלה, נושאים של נכון או לא נכון לא מייצגים ולא בונים באופן שווה את תחושת העצמי או הזהות של האדם. האגו מעוצב על ידי השפעות נוספות כגון הוקרה, כבוד או אלטרואיזם. בעולם המערבי הצורך להיות צודק מקדם אותנו במרוץ התחרותי של החיים, בתשוקה להתקדם להיות צודק זה ערך מרכזי. אני מציע שזה קיבעון מחשבתי מופשט שהורס לנו את מערכות היחסים, מוציא אותנו משלוות הנפש שלנו ומפורר את האינסטינקט הטבעי שלנו ללמוד.
במשדר חדשות שנערך עם נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש במהלך המלחמה בעירק, הכתב ביקש מהנשיא לתת דוגמה להחלטה שהוא התחרט עליה או הודאה בדבר שהוא עשה לא נכון במהלך הנשיאות שלו. בוש נראה נדהם לחלוטין כשהוא מנסה להיאבק באפשרות שייתכן והוא טעה לגבי משהו. כשראיתי אותו מתפתל על מסך הטלביזיה ונאבק באפשרות שהוא טעה, חשבתי לעצמי שהצורך להיות צודק ודאי היה השפעה מרכזית בילדות שלו. זה כך אצל הרבה מאוד אנשים. בין אם זה בגלל ציפיות תובעניות מההורים, רגע מביך בכיתה בבית הספר או בגלל הקנטות ולעג מצד אחרים, רוב האנשים נשארים מחוברים באופן מקובע לצורך הטיפשי להיות צודק בכל מחיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה