תקועים ברגע | למצוא את שביל הבריחה

אלה מכם שמבוגרים מספיק כדי לזכור תקליטים, או הצעירים מבינכם שמעריכים אותם, ודאי זוכרים את הרגעים האלה שהיתה שריטה על התקליט והמחט היתה נתקעת במסילה. זה קורה לפעמים גם בדיסקים. אותו קול ואותן מילים חוזרות על עצמן שוב ושב. במסילה של התקליט, הזרוע שמחזיקה את המחט לא היתה יכולה למצוא את דרכה למסילה הבאה. אותו הדבר בדיוק קורה עם המחשבות שלנו. הן נוטות להמשיך ולחזור על אותם מסרים שוב ושוב, תקועות במסילה שלהן. כשזה קורה, אנחנו מזמנים רגשות וזיכרונות ישנים ואנחנו הופכים מתוסכלים בנסיון לשנות את המחשבות.

החזרה של אותם רגשות ואותן מחשבות ישנות מצביעה על כך שאנחנו לא באמת נמצאים בהווה. העבר לא מת בנסיבות כאלה, הוא חי ובועט כאן ועכשיו תוך כדי שאנחנו משחזרים אותו. זו דרך כל כך מבוזבזת לחיות את החיים כשאנחנו ממשיכים מרגע לרגע – רוצים להשתנות – אבל לא מבינים כיצד לעשות את זה. החזרתיות המתמשכת של מחשבות ורגשות ישנים שודדת וגוזלת מאיתנו התנסויות חדשות, ובנוסף היא מונעת מאיתנו לגלות דרכים חדשות לחיות. המסילה הזו שאנחנו נתקעים בה היא המקום בו הפחד שולט. לצאת מהמסילה הוא המקום בו מימוש עצמי מופיע.

בעזרת תהליך שנקרא "חשיבה מתהווה", אנחנו יכולים ללמוד לראות את המחשבות השגרתיות שלנו המשטות בנו ולוקחות אותנו למציאות שגויה. ללמוד להתבונן במחשבה, במקום להתחבר אל, ולהפוך למחשבה עצמה, הוא המקום בו מתחיל השחרור.

אם אני לא יכול לראות את המחשבה, לא תהיה לי מחשבה – למחשבה יהיה אותי!

אם אי פעם היתה לכם המחשבה "אני לא טוב או חכם מספיק", אתם לא מתייחסים לזה כאל מחשבה, אלא מקבלים את זה באמת. המחשבה הזו הופכת לאמונה השולטת בכם ומכתיבה את ההתנסויות והדרמות של החיים שלכם. זה בדיוק המקום בו המחשבה משטה בנו. השחרור מגיע מהיכולת להסתכל פנימה ולהבין שזו רק מחשבה.

הקושי בו אנחנו נתקלים בשחרור המחשבה נובע מהאופן האוטומטי שלה. עוד לפני שיש לנו הזדמנות להבחין בה, אנחנו כבר הופכים למחשבה עצמה. אבל אנחנו יכולים ללמוד להיות מודעים יותר ולהאט את התהליך הזה, כך שנוכל לראות את המחשבה יותר בבהירות לפני שהיא משתלטת עלינו. זה כמעט כמו לראות אותה מגיעה בהילוך איטי. אנחנו לומדים לעשות את זה בקלות ברמה חומרית.

חישבו לדוגמה על טניס, ובואו נשווה את המחשבה לכדור הטניס. כדי לשחק טוב, אנחנו צופים את הגעת הכדור לצד שלנו עוד לפני שהוא מגיע. אנחנו רואים את המיקום של היריב שלנו, את עבודת הרגליים שלו, את התנועה של המחבט שלו ואת המיקום של הכדור. כשהכדור מתקרב לרשת בדרך חזרה אלינו, אנחנו כבר יודעים למה לצפות, ואנחנו לא מחכים עד שהכדור מגיע קרוב אלינו כדי להגיב. ציפייה ומודעות הן דברים מהותיים בטניס, או בכל ספורט אחר. אנחנו מאמנים את עצמנו במודעות הזו וכך הזמן מאט באופן יחסי כשאנחנו נכנסים לאזור המודעות שלנו.

התנועה של הכדור נראית איטית יותר לשחקן על המגרש מאשר ומי שצופה מהצד – הזמן הופך ליחסי. אותו הדבר בדיוק יכול לקרות עם המחשבה שלנו כשאנחנו לומדים לראות אותה מראש, לפני שהיא משתלטת עלינו.

מחשבות ישנות מגינות על הטריטוריה שלהן

המחשבות הישנות שלנו מגינות על הטריטוריה שלהן כשהן נצמדות לשימור שליטה ומשתלטות על האמונות והפעולות שלנו. נוצר תעתוע שהמחשבות שלנו מנחות אותנו לאמת אובייקטיבית ולא תפיסה סובייקטיבית. ככאלה, המחשבות מבנות את המציאות ומדווחות עליה ובכך מערפלות את העובדה שהן פשוט מייצגות תפיסה אישית.

כאשר אנחנו מתמזגים עם המחשבה, אנחנו מאבדים עליה שליטה. חישבו על ההבדל בין "היא באמת לא הוגנת אלי ומנצלת אותי" לבין "יש לי מחשבה שאומרת לי שהיא מתייחסת אלי בחוסר הוגנות".

במציאות, המחשבות שלנו תופסות – אם לא מבנות את האמת – וכולאות אותנו בתוך הגבולות שלהן. בחשיבה המכניסטית המציאות מורכבת מאירועים ואובייקטים נפרדים, וככזאת יש בה אמונה בסיסית באובייקטיביות כשאנחנו נפרדים ממנה ומתבוננים עליה מהצד. "זה שם" ואנחנו יכולים להתייחס לזה כאל אובייקט. זו הדרך הטיפוסית בה המחשבות שלנו עובדות – דיווח על המציאות ש"שם בחוץ".

ב"חשיבה מתהווה", ההפרדה בין האובייקטים מוטלת בספק וכל החלקים משתתפים באופן הדדי במציאות. לכן, האובייקטיביות נופלת, משום שהיא דורשת הפרדה ולא הדדיות. מנקודת המבט הזו, צריך להתייחס למחשבה כמייצגת את מה שאנחנו רואים שם בחוץ, בזמן שאנחנו משתתפים בהתבוננות הזו, אנחנו חלק ממנה. לחשיבה כזו נקרא "חשיבה משתתפת". מחשבה מילולית תנחה אותנו בערך ככה "אני כזה מפסידן, למה אני אף פעם לא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך?", ותיידע אותנו באמת אובייקטיבית – שאנחנו מפסידנים ואף פעם לא יכולים לעשות שום דבר כמו שצריך. מחשבה משתתפת באותו נושא תישמע בערך ככה – "יש לי מחשבה (אולי מחשבה ישנה) שאומרת לי שוב שאני מפסידן".

הטבע של מחשבה משתתפת משאיר אותנו חופשיים לשקף לעצמנו ולשקול את המחשבה, בניגוד ללהפוך למחשבה עצמה באופן אוטומטי. זה חלק חיוני בלשחרר את עצמנו מהקיפאון והמוחלטות של מחשבות שגרתיות – מחשבות בלתי נלאות שמשחזרות את העבר – ולפתוח לעצמנו פתח לחשיבה מסוג חדש. מחשבה משתתפת מתחילה לרוב בביסוס בעלות סובייקטיבית – "יש לי מחשבה". אם אנחנו פשוט נכנסים לתוך המחשבה, היא תובעת אמת אובייקטיבית. אבל ברגע שנבסס את ההבנה שהמחשבות שלנו הן סובייקטיביות ושהן חלק ממה שהן מדווחות עליו, אנחנו נפתחים לשינוי באופן החשיבה שלנו על החיים.

כשאנחנו לומדים לראות את המחשבה (או ההרגשה) מופיעה ולהבחין בה, במקום להפוך לה, אנחנו מתקרבים לרמה חדשה של אותנטיות. זה מאפשר לנו להיות פרו-אקטיביים במקום רי-אקטיביים – להגיב במקום להיות תגובתיים, משום שזה מאפשר לנו את הרגע הנוסף הדרוש להתבוננות – הזמן הופך ליחסי. התהליך הזה מרגיש כאילו אנחנו מתעלים מעבר לשכיח והמצוי ועוברים עולם נשגב, מרחפים מעל התגובתיות של חיי היום יום. וכמתנה נוספת, זה מאפשר תקשורת טובה ובריאה יותר ומקדם את מערכות היחסים שלנו.

לצאת מהמסילה דורש את היכולת להזמין ולחבק את האתגר שבחשיבה חדשה. דרך חשיבה חדשה היא דבר לא מוכר ולמרות שאנחנו רוצים בה ובשינוי, יש  התבצרות באזור המוכר של המחשבות. השינוי שאנחנו מחפשים ושואפים אליו דורש שנקבל את הלא ידוע, במקום להישאר עם המחשבות השגרתיות והלא נעימות שלנו. אם החשיבה החדשה וההתנהגות שבאה ביחד איתה מרגישה קצת לא נוח, זה סימן שאנחנו בדרך הנכונה מחוץ למסילה. החוויה הזאת היא מה שאנחנו מתייחסים אליו כשינוי. ללמוד לצאת ממחשבות שגרתיות ולצאת מהמסילה מאפשר לנו לבחור דברים שונים, באופן מודע, ולחיות את החיים שלנו באופן מלא ועשיר יותר. אפשר לתאר את המעבר ממחשבות אוטומטיות ושגרתיות לעבר מחשבות משתתפות כתנועה מנוקשות לגמישות. ככל שאנחנו מחושלים יותר, כך התנועה מחוץ לנוקשות המגבילה את הצמיחה שלנו תהיה גדולה יותר.




לחצו כאן עכשיו לתאום פגישת היכרות

בקרו באתר שלי.

אל תשכחו לשתף ולאהוב את העמוד שלי ב-Facebook, לעקוב ב-Twitter, ולהצטרף אלי ב-LinkedIn.