The dark side of life? | החיים ב-The dark side of the moon | חלק א'

מבלי לשים לב (או שממש בכוונה), החבורה הלונדונית הלא מאוד עליזה מתארת את מעגל החיים וההתפתחות שלנו, כשהיא עוטפת את החרדות שהחיים מעמידים אותנו בפניהן במוזיקה מהפנטת שכמעט וגורמת לנו לא לשים לב לעומק של המילים.

האלבום נפתח ב-speak to me, שמתחיל במה שנשמע כמו דפיקות לב. התחלת החיים. וברקע מתחילים קולות מהשירים שיבואו אחר כך – מהשלבים הבאים בחיים – תקתוק שעונים, קולות של קופה רושמת, צחוק, מטוסים וצעקות של אישה. וכל זה מסתיים באקורד שמוביל לשיר הבא –Breathe . לידה. השיר מציג לנו לא רק את כל מה שהולך להיות באלבום, אלא, אם נחשוב על השלב בחיים שלפני הלידה עצמה, עדיין ברחם, את הדברים שאנחנו עומדים לפגוש בחיים. נראה סביר לשער ש-speak to me אכן מתאר לידה – מה שנשמע כמו פעימות לב הולך ומתחזק והצעקות של האישה בסופו של הקטע יכולות להיות האישה היולדת. כבר ברחם אנחנו חשופים ללחצים של החיים המודרניים? או שאולי זו נורת אזהרה מפני הגורל, איזו גזרה – אלה הם הדברים שנגזר עלינו לחוות אחרי שנצא מהרחם? או אולי רמז לכך שיש בחיים דברים שלא יהיה ביכולתנו לשנות, givens קיומיים שלא בחרנו בהם ואי אפשר לחמוק מהם?

אין ספק שבחיים יש דברים שלא בחרנו בהם ושלא נוכל לשנות אותם – בתור התחלה לא בחרנו להיוולד ולא בחרנו את המין שלנו, ובמהלך החיים יהיו עוד דברים שלא נבחר בהם ויקרו לנו בכל זאת, עובדות קיומיות. אבל כן נוכל לבחור איך להתייחס לאותם דברים ואיך להתמודד איתם. נוכל לבחור את נקודת המבט שלנו ואת המעשים שלנו.

ואז מגיע Breathe. הנשימה הראשונה. השיר הזה נשמע כמו אוסף עצות שמבוגר, אולי ההורה, נותן לתינוק שרק נולד – לנו. השיר נפתח בעצה פשוטה לנשום. האם מדובר בפעולה עצמה? או שמא ברמז לשאוף כמה שיותר מהחיים עצמם, כמו שאנחנו עושים עם אויר? ואולי תזכורת פשוט להירגע ולא להיקלע לחיים שאין בהם רגע של רוגע? אל תפחד להתקרב מדי לאחרים, אנשים שנפגוש בדרך יאכזבו אותנו לא פעם, ומתישהו גם ניפגע, אבל פינק פלויד מזכירים לנו שזה רק פחד – שאנחנו מפחדים להיפגע ובגלל זה מפספסים כל כך הרבה בחיים, רק כי אנחנו מפחדים להתקרב. והעצה הבאה – look around and choose your own ground, מטילה את האחריות על החיים שלנו עלינו, ולא על אף אחד אחר. אנחנו אלה שבוחרים מה אנחנו עושים בחיים ומה אנחנו עושים עם החיים, אף אחד לא ייקח אחריות במקומנו על הבחירות שלנו. הבחירות שלנו והמעשים שלנו הם החיים שלנו.

Smiles you'll give and tears you'll cry

And all you touch and all you see

Is all your life will ever be

אלה החיים, זה מה שיש בהם, מה שנשאר לנו לעשות זה לחיות אותם באופן המלא ביותר שאנחנו יכולים. לחייך, לבכות, לראות ולגעת בכל מה שאנחנו יכולים, לא להשתבלל בפינה הקטנה שלנו. החיים הם אוסף הדברים שעשינו ואוסף החוויות שחווינו. אבל לחיים יש גם צד עגמומי יותר, צד שבו לכאורה צריך לרוץ ולרדוף אחרי משהו.

Run, rabbit run

Dig that hole forget the sun

 And when at last the work is done

 Don't sit down it's time to dig another one

העבודה לא נגמרת, גם כשנדמה לנו שכן, אין זמן לעצור ולנוח, צריך להמשיך, לחפור עוד בור כדי להסתתר בו מפני השמש. השמש מסמלת באלבום את האמת ואת הצד הטוב של החיים. האם זה השלב שבו אנחנו מקבלים את הזמן ומתחילים לרדוף אחריו? האם מתגבש הרעיון של חיים לפני המוות? שאנחנו צריכים להספיק משהו? האם הבור השני מסמל את הקבר שלנו? אז איך בכל זאת מצליחים בחיים האלה עם כל הלחצים?

For long you live and high you fly
But only if you ride the tide
And balanced on the biggest wave
You race towards an early grave

כדי להצליח לא צריך לחפור בורות להסתתר בהם, צריך לגלוש על הגאות של החיים. אבל הגל הגדול ביותר עלול לקחת אותנו למקום הלא נכון ולא להביא אותנו לחוף. במילים אחרות, אם מנסים לחיות מהר מדי, פשוט מקצרים את החיים. מוסר ההשכל של המטאפורה הזו לכאורה מתנגש עם המסר הכללי לחיות את החיים במלואם. אבל זו התנגדות רק לכאורה. העניין הוא איזון. למצוא את נקודת האיזון שבין הנסיון לחיות את החיים במלואם ולקבל מהם כמה שיותר לבין המקום שבו נחיה באופן קל דעת וחסר אחריות. אפשר גם לשים לב לעובדה שהגאות נגרמת על ידי הירח, שמסמל באלבום את הצדדים האפלים של החיים, את הלחצים שאנחנו חשופים אליהם ושיכולים להוביל אותנו עד לאובדן שפיות, אולי רמז לכך שאנחנו צריכים לנסות לחיות בשלום עם הלחצים, כי הם חלק מהחיים והם לא פשוט ייעלמו.

On the run הוא קטע אינסטרומנטלי, אבל יש לו קצב מהפנט ומתגבר. הגיבור של האלבום, שנולד בשיר הראשון, נמצא עכשיו בשדה תעופה ואפשר לשמוע ברקע את רעש המטוסים וקול נשי מודיע על טיסות, וקולות של ריצה ונשימה כבדה, נסיון להספיק להגיע למטוס לפני שהוא ממריא. השם של הקטע, והקולות שבו, מרמזים על הריצה הבלתי נגמרת, על המרדף שלעולם אינו נפסק (לכאורה), אחרי משהו. ויש גם שורה אחת בקטע – Live for today, gone tomorrow, that's me – ואחריה צחוק. רמז לפילוסופיית החיים לפיה צריך לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון שלהם. הצחוק נפסק כשיש קול של התרסקות מטוס. האם היינו על המטוס הזה? ידענו שהוא מתרסק ומשום מה זה משעשע אותנו? אולי מדובר באיזו הבנה שמגיעה אלינו בשעה שאנחנו עומדים מול המוות ומבינים את חוסר המשמעות והטירוף שבלהיות הארנב מהשיר הקודם. היינו חייבים לעלות על המטוס הזה, אבל למה? כדי למות מוקדם מדי?

ואולי אנחנו לא רודפים אחרי משהו אלא בורחים ממשהו? ממה אנחנו בורחים? מהזמן? מנסים לחיות במשך זמן ארוך יותר ממה שמוקצב לנו? בקצב מהיר יותר? הבריחה הזו מובילה אותנו בסופו של דבר לעצירה מפתיעה, במוות עצמו או בהכרה שאנחנו לא בני אלמוות, שהקיום שלנו הוא זמני לעומת הנצח של הזמן.

ואז מגיע צלצול השעונים שמעיר אותנו. Time. אנחנו מתעוררים מהחדגוניות של חיי היום יום להכרה שזמן הוא לא רק איזה קונספט, אלא דבר אמיתי שאנחנו לא מפסיקים לרדוף אחריו ולברוח ממנו. כשברקע שוב נשמעות דפיקות הלב שהופיעו בתחילת האלבום, ולא רק הזמן נגדנו אלא גם הלב שלנו ששומר אותנו חיים.

הרבה אנשים אומרים דברים כמו "נראה כאילו רק אתמול הייתי בבית ספר..השגרה של לעשות את אותם הדברים כל יום...עבודה, ילדים, לישון.. מערבבת את הימים אחד לתוך השני ונותנת תחושה שהזמן עף". אבל הזמן לא עף, הוא תמיד נשאר אותו הדבר ובאותו הקצב. טיק טק טיק טק טיק טק.

המילים של Time יכולות להיראות כמעין סימן אזהרה מפני בזבוז זמן, מה שרומז לכך שהבניה של הזמן היא המציאות. זמן היה דבר חסר משמעות אם לא היינו מתים. כל מה שאנחנו עושים לא יכול להיות בזבוז זמן אלא אם כן קיימת איזו ציפייה בנוגע למה אנחנו אמורים להשיג... ומה אנחנו אמורים להשיג? לנצח במרוץ? מי נותן את יריית הפתיחה? מי מחליט מה זה בזבוז זמן? Time יכול להיתפס כמסר שלא להישאב לתוך שגרה. משפטים כמו זה שמופיע בפסקה הקודמת לא באמת מדברים על זה ש"הזמן טס", בהרבה מהפעמים הם משקפים פחד מהיום שבו נהיה קרובים למוות וכל מה שנחשוב זה "הלוואי שהייתי עושה את זה...". Time מדבר על חוסר המשמעות של הציפיות שיש לנו – and you run and you run to catch up with the sun but its sinking – למה לרדוף אחרי השמש אם היא מגיעה מאחורינו? למה לא לחכות לה? אנחנו אוסף החוויות והמעשים שלנו, לא משנה מה הם...


חלק ב'