על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על התמכרות?

הפעם הראשונה שבה סמים הוצאו מחוץ לחוק היתה לפני כ-100 שנים. מאז ובמשך כל השנים של המלחמה בסמים מספרים לנו סיפור על התמכרות. הסיפור הזה מושרש במערכת החינוך ובתוכנו כל כך עמוק, שנראה שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו וכאמת אבסולוטית. אבל גם אם הסיפור הזה נכון בחלקו, ישנו סיפור אחר על התמכרות. סיפור שאם אנחנו רוצים לקבל אותו, נצטרך לשנות לא רק את האופן בו אנחנו חושבים על התמכרות ואת האופן שבו מתנהלת המלחמה בסמים (ותהמכרויות באופן כללי). נצטרך לשנות את עצמנו.

מה היה קורה אם היינו מתייחסים למחלות גופניות כמו להפרעות נפשיות?

זה לא סוד שיש סטיגמה רצינית בכל מה שקשור להפרעות נפשיות.

לפי ה-CDC (המרכז למניעת מחלות האמריקאי), רק כ-25% מהאנשים שסובלים מקושי נפשי מרגישים שלאנשים אחרים יש סימפטיה והבנה למצב שלהם. הסטטיסטיקה בארץ דומה, ומדובר בסטטיסטיקה שהיא לא פחות ממבישה, במיוחד כאשר אחד מכל ארבעה אנשים מתמודד עם קושי נפשי מסוג כלשהו.

אנשי מקצוע טוענים שבכל מה שקשור להתייחסות חברתית לקשיים נפשיים, חלק מהבעיה הוא חוסר אמפתיה וחוסר מידע על אותם קשיים. ועדיין, למרות הראיות המטלטלות והאמירות שמנסות לעזור לאנשים להבין, מרבית האנשים עדיין לא מבינים שלהיות מאובחן עם קושי נפשי הוא לא משהו שבשליטתו של האדם או בחירה שלו – בדיוק כמו להיות חולה בשפעת או ללקות בקלקול ריבה, זה פשוט מחוץ לשליטה.

במאמץ לשנות את השיח ולהדגים לאנשים את האופן בו הם מתייחסים לקשיים נפשיים, צייר האמן Robot Hugs קומיקס שמדגים איך זה היה נראה אם היינו מדברים על מחלות גופניות באותו האופן שבו אנחנו מדברים על קשיים נפשיים. לחצו על התמונה המצורפת לצפיה.

גורם לכם לחשוב אחרת?
בתקווה שכן, שתפו את הפוסט כדי שגם אחרים יחשבו אחרת.

מחקר: אנשים שמשתפים הרבה בפייסבוק רק רוצים להשתייך

בכל פעם שאתם מתכווצים בכיסא, מגלגלים עיניים ושמים עוד חבר פייסבוק מעצבן בהייד רק בגלל שהוא מציף אתכם בפוסטים שלו, ייתכן ואתם דוחים מישהו שרק רוצה להיות שייך.