14 משפטים שלא צריך להגיד לאדם אובדני, ומה להגיד במקומם

לעמוד מול אדם אובדני ולשמוע את המחשבות שלו והרגשות שלו זה לא דבר קל. זה מצב רגיש, מורכב ולא ברור, שלא תמיד יודעים מה להגיד בו או מה לעשות. הכוונות שלכם טובות, אבל לפעמים המסר שעובר קצת הולך לאיבוד בדרך ועלול להתפרש אחרת לגמרי ממה שהתכוונתם. לפעמים מתוך הבלבול והחרדה מול המצב הזה אומרים דברים שלא ממש כדאי (לא בכוונה). הנה 14 משפטים שלא כדאי להגיד לאדם אובדני, ולא פחות חשוב – מה אפשר להגיד במקומם.

1. "התאבדות זה אנוכי" – כשאדם מגיע למצב של אובדנות, זה לא מתוך אנוכיות ולא בגלל שהוא לא חושב על אחרים, והדבר האחרון שהוא צריך זה שמישהו יאשים אותו בעוד משהו (בעיקר אם מדובר באדם קרוב). הוא מרגיש חסר תקווה, חסר ערך והוא עייף מהכאב העצום שהוא מרגיש ורוצה להפסיק אותו והרגשות האלה הן לא משהו שאפשר להתגבר עליו בקלות כמו שנדמה למישהו מבחוץ.

במקום זה אפשר להגיד – המסר שאתם רוצים להעביר הוא שיש אנשים שיפגעו בגלל שאותו אדם חשוב להם. במקום להעביר את המסר הזה במשפט מאשים, אתם יכולים להגיד כמה אותו אדם חשוב לכם ולאחרים תוך כדי קבלה של הרגשות של אותו אדם, דווקא בנקודה שבה הם מרגישים הכי פגיעים.

למה יום האושר הבינלאומי הוא רעיון רע

בשנת 2012 הכריזה מועצת האו"ם על "יום האושר הבינלאומי", שמתקיים מאז בכל שנה ב-20 במרץ. וכך נכתב בהצעה שהוגשה להצבעה, והתקבלה:

"The General Assembly … Conscious that the pursuit of happiness is a fundamental human goal…"

האמת היא שאני אפילו לא לגמרי יודע איך להגיב לטענה ש"המרדף אחר האושר הוא מטרה בסיסית של האדם", אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שלא רק שהיא לא נכונה, היא איומה.

אתם יודעים לשאול את עצמכם "מה אני רוצה?", הנה שאלה הרבה יותר טובה

כולם רוצים להרגיש טוב. כולם רוצים לחיות חיים שמחים, קלים ונטולי דאגות, להתאהב, שיהיה להם סקס מעולה ומערכות יחסים טובות, להיראות מצוין, לעשות כסף, להיות פופולריים ושיכבדו אותם. כולם ירצו את זה, קל לרצות את זה.

אם אתם שואלים את עצמכם "מה אני רוצה בחיים?" והתשובה היא משהו כמו "אני רוצה להיות שמח, משפחה נהדרת, חברים טובים ועבודה שאני אוהב", זה כל כך עמום ונפוץ שזה בקושי אומר משהו כי כל אחד מגדיר את הדברים האלה קצת אחרת, אבל דומה.

שאלה מעניינת יותר, שאולי לא שאלתם את עצמכם אף פעם עד היום, היא איזה כאב אתם מוכנים שיהיה לכם בחיים? על מה אתם מוכנים להיאבק?

7 עובדות על חרדה שיעזרו לכם להרגיש יותר טוב

אתם בטח מכירים את ההרגשה. אתם בקבוצה גדולה, צריכים לעשות שיחת טלפון חשובה או שפתאום אתם במרכז הלא רצוי של תשומת הלב מאיזו סיבה לא ברורה. אם אתם חלק מ-18% שסובלים מהפרעת חרדה, אינטרקציות יומיומיות יכולות להרגיש כאילו ביקשו ממכם ללכת קילומטר על שביל של גחלים לוהטות. לא נעים. למזלכם, אתם ממש לא לבד. הנה כמה עובדות מעניינות על חרדה שיכולו לעזור לכם להרגיש יותר טוב:

#1 חרדה היא לא רק נפשית, היא גם גופנית
אתם בטח יודעים איך זה מרגיש למצוא את עצמכם באמצע התקף חרדה. פתאום הלב שלכם טס, אולי אתם מזיעים, מרגישים קצת סחרחורת. אלה חלק מהסימפטומים הגופניים של התקף חרדה. אבל מתברר שטיפול בסימפטומים של התקף החרדה יכול לעזור לכם לנהל את החרדה באופן כללי. "קחו נשימה עמוקה" נשמע אולי כמו אחת הקלישאות הנדושות. אבל העובדה היא שכשאנשים מתוחים או חרדים הם מחזיקים את הנשימה שלהם אפילו בלי לשים לב, ומכאן ההרגשה של קוצר נשימה וסחרחורת. תשומת לב לאופן שבו אתם נושמים (ושאתם שואפים ונושפים כמו שצריך) היא הדרך המהירה והקלה ביותר להרגיע את עצמכם, גם אם זה נשמע בסיסי כמו מטריה בחורף.

OCD | ההיגיון שבשגעון

החרדה שאני עוזר לאנשים להתגבר עליה היא חרדה קיומית יותר מאשר פסיכיאטרית. בעוד שבתור מי שעוסק בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית יש לי הרבה ביקורת על המודל הרפואי ועל מגוון רחב של הנחות פסיכיאטריות, יש להודות שמנקודת מבט מעשית נעשתה בתחום הזה עבודה מוצלחת עם הפרעות שנראות עמידות להתערבויות רציונליות, כמו למשל הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD). ועדיין, למרות שאני רחוק שנות אור מהמודל הרפואי, עזרתי לאנשים עם OCD, כאלה שיכולים ומוכנים להסתכל על הקושי שלהם מנקודת מבט רחבה יותר מאשר במושגים רפואיים. חלק מרכזי בעבודה הזו הוא לעשות שימוש ב-OCD, במקום לנסות לרפא אותה. אנחנו מתגברים על דברים על ידי הפיכה לגדולים מהם, על ידי כך שדרך המאבק בהם אנחנו הופכים לאנשים טובים יותר.

אם אדם לא יכול לשנות את האמת שמכאיבה לו, מה הוא יכול לעשות?
הוא יכול להסיח את עצמו מהאמת, או שהוא יכול לאמץ פנטזיה שבה יש לו שליטה עליה. יש גם אופציה שלישית, שאגיע אליה מאוחר יותר.

סיוטו של סטונדט: חרדת מבחנים

בלימודי התואר השני שלי באונ' בן גוריון, נאלצתי לקחת קורס במתמטיקה. לחלקכם זה אולי יישמע לא יותר מאשר עוד קורס באוניברסיטה, אבל בשבילי הגילוי הזה היה בערך כמו להתעורר מסיוט ממש רע. בואו נגיד שאני ומתמטיקה מעולם לא היינו חברים טובים, עד כדי כך שבתיכון התערבתי עם חבר מי יקבל ציון פחות טוב במבחן (היי איתי) ובכיתה י"ב פשוט לא הגעתי לשיעורים. למרות זאת, איכשהו השלמתי בגרות בארבע יחידות וחשבתי שהסיפור שלי עם מתמטיקה נגמר. עד אותו קורס. כל שיעור היה בשבילי קצת כמו סינית, ומעל הראש כל הזמן ריחפה המחשבה שאני צריך לסיים את השנה עם ממוצע של לפחות 90 (זה היה תנאי להמשך לשנה שניה). ואז הגיע סוף הסמסטר ואיתו המבחן, והצירוף של דרישת ממוצע ביחד עם סינית לא ממש עזר לי להיות רגוע במבחן הזה. זה היה המבחן היחיד בחיים שלי שהייתי צריך כל שניה מהזמן שהקציבו לו, ועוד גנבתי כמה דקות מהמשגיחה בעזרת חיוכים. בשניה שהוא נגמר טסתי למרצה רק כדי לצעוק עליו שזה היה נורא קשה ולא הוגן ומה זה המבחן הזה. הוא הסתכל עלי, הקשיב, ולבסוף ענה ברוגע שהוציא אותי מדעתי "אור, תרגע, הכל יהיה בסדר. ידעת את החומר מספיק טוב." ובסוף זה באמת היה בסדר, הסתבר שידעתי את החומר מספיק טוב כדי לקבל ציון גבוה יותר ממה שהייתי צריך, והסתבר שאני מסתדר עם מתמטיקה הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. מה היה מאמין. אבל המבחן הזה הוציא ממני משהו שלא הכרתי לפני זה ומוכר באופן קרוב מדי לבערך שניים מתוך כל עשרה סטודנטים – חרדת מבחנים.

האם המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

הדבר שממנו מפחדים בני האדם יותר מכל הוא המוות. המוות הוא גם הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל – כולנו, לא משנה היכן נולדנו ולמי, נמות בסופו של דבר. זו אולי קלישאה, אבל המוות הוא הדבר הבטוח היחיד בחיים – וזו מחשבה מעוררת חרדה. רבים מאיתנו, במיוחד בתרבות המערבית, התנו את עצמם להתמודד עם המציאות הזו על ידי אי התמודדות איתה – לא רק לפחד מהמוות, אלא להתעלם ממנו לגמרי. המחשבה על המוות, על הסופיות של החיים שלנו אל מול הנצחיות של הקיום והאינסופיות של הזמן, לא רק מפחידה אותנו, אלא משפיעה על החיים שלנו בלי שאנחנו שמים לב גם – ואולי בגלל – שאנחנו לא חושבים עליה. אבל האם דווקא לחשוב על המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

חזרתו של האקזיסטנציאליזם: הבודהיזם של המערב?

תזרקו את המילה "אקזיסטנציאליזם" לאויר והדבר הראשון שיעלה הוא כנראה אוירת בית קפה פריזאי אפוף עשן סיגריות אי שם על הגדה השמאלית של הסיין, מאוכלס בחובשי בארטים דכאוניים המלהגים אודות משמעות החיים. זה סטראוטיפ מוכר שמקורו בשנות השישים ומקושר לפילוסופיה ולפעילות הפוליטית של ידוענים כמו ז'אן פול סארטר וסימון דה בבואר. מה שפחות ידוע הוא שמאז שנות ה-80 המאוחרות חלה התעוררות של האקזיסטנציאליזם בעולם דובר האנגלית, בעיקר, ובאופן המובחן ביותר, בחברה לפסיכותרפיה בלונדון.

למה אנחנו צריכים לנטוש את מודל המחלה של בריאות הנפש (מאמר מתורגם)

הרעיון שהרגשות המצערים שלנו יכולים להיות מובנים בצורה הטובה ביותר כתסמינים של מחלות פיזיולוגיות הוא רעיון מפתה שהולך ומתפשט. אך לדעתי הרעיון הזה הוא גם מיתוס, ומיתוס מזיק. הגישה הנוכחית שלנו לעזרה לאנשים פגיעים שנמצאים במצוקה רגשית קשה, נפגעת קשות על ידי רעיונות ודעות מיושנות, לא אנושיות ולא מדעיות אודות הטבע והמקורות של בעיות נפשיות. אנחנו זקוקים לשינוי כולל ורדיקלי, לא רק באופן בו אנחנו מבינים בעיות נפשיות, אלא גם באופן שבו אנחנו מתכננים ומציעים שירותי בריאות נפש.

חדרים נסתרים | רגשות מודחקים

דמיינו לעצכם בית. בית גדול. הוא יכול להיות על חוף הים, במושב, באמצע המדבר או באמצע היער, היכן שתרצו. יכולה להיות לו גינה רחבה ומלאת עצי פרי, או סתם פרחים, או מגרש משחקים, מה שתרצו. יכולים להיות בו כמה חדרי אמבטיה שאתם חושקים בהם, כמה קומות שרק תוכלו לדמיין. דמיינו את בית החלומות שלכם. אבל דמיינו גם שבבית הזה, שיש בו ככל שעולה בדמיונכם, יש חדרים שאתם לא יכולים להיכנס אליהם. אתם יודעים שהם שם, הייתם רוצים לבדוק אותם, אבל אתם פשוט לא יכולים להיכנס אליהם. לא רק זה, אתם גם לא מסוגלים לספר עליהם, לאף אחד. בהתחלה אולי תוכלו לחיות עם זה בשלום, הרי יש לכם את כל שאר הבית להסתדר איתו, וזה הרי בית החלומות שלכם. אבל לאט לאט זה יתחיל להציק לכם. תימנעו מלהראות חלקים מסוימים של הבית לחברים, אפילו כאלה שהם רק חברים לעבודה. עם הזמן, זה יתחיל להכביד עליכם יותר ויותר, תגלו שאת החדרים האלה אתם לא יכולים לחשוף אפילו בפני המשפחה, החברים הכי טובים שלכם ובן/בת הזוג. תחושת הבדידות ומועקה תעטוף אתכם ואי הנוחות תחלחל עמוק פנימה. עמוק בראש שלכם תהדהד השאלה איך יכול להיות שבבית שלכם יש חדרים שאף אחד לא יכול להיכנס אליהם, אפילו לא אתם עצמכם, ולמה?

להתמודד עם חרדה בעזרת הטלפון

הרבה כבר נכתב על סמארטפונים והקשר שלהם לחרדה ודיכאון, בעיקר בהקשר שלילי (אי אלו מחקרים מצביעים על כך שככל שאנשים משתמשים בסמארטפונים וברשתות חברתיות יותר תחושת הבדידות והחרדה שלהם גבוהה יותר).

אבל הטלפון שלכם יכול גם לעזור לכם - קיים מגוון אפליקציות רחב למדי (גם לאנדרואיד וגם לאייפון) שכל ייעודן הוא להקל על מי שסובל מחרדה ודיכאון, ואני רוצה להמליץ לכם על אפליקציה כזו.

המשפט הכי מפורסם שסארטר לא אמר מעולם

יש הרבה אמירות שכולנו מכירים מחיי היום יום שמיוחסות לאנשים שונים לאורך ההיסטוריה, אבל למעשה לעולם לא נאמרו כמו שאנחנו מתייחסים אליהן. למשל האמירה "דם, יזע ודמעות" שמיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל שבכלל אמר "דם, עמל, דמעות ויזע" או האמירה "כסף הוא מקור הרוע" שמיוחסת לסנט. פול שאמר שהאהבה לכסף היא מקור הרוע. אחת מהאמירות האלה נחשבת לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, הלא היא "הגיהנום הוא הזולת". אך למעשה, סארטר בעצמו מעולם לא אמר שהגיהנום הוא הזולת.

סערת נפש | אנטי דיכאון או אנטי אנושי? חלק א

פוסט שפירסמתי בעמוד הפייסבוק (כאן) על תרופות פסיכיאטריות עורר כמה תגובות נסערות שנשלחו אלי במייל. משום מה, כל המגיבים העדיפו לכתוב לי באופן אישי ולא לפתוח דיון בו עוד אנשים יוכלו להשתתף, אבל אצלי בראש, היה דיון שלם של בעד ונגד, וככה נולדה סדרת הפוסטים שזה חלקה הראשון.

אני אתחיל מהסוף - במקרים מסוימים, תרופות פסיכיאטריות הן לא רק טובות, הן אף מומלצות, הכרחיות ומצילות חיים. אני לא חושב שצריך להפסיק את השימוש בהן באופן גורף, אני כן חושב שצריך לשנות את אופן השימוש בהן.

כיצד להתמודד עם גל הטרור מבחינה נפשית?

בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים, שוטף את המדינה שוב גל של טרור ופיגועים, ונראה כי הוא הולך ומחמיר ואיש לא רואה את סופו. לאורה של ההסלמה וההידרדרות במצב הבטחוני, מוצאים את עצמם רבים מהאנשים במצב של מצוקה איתה הם מתקשים להתמודד. את השינויים במצב הבטחוני אנחנו חשים על בשרנו והביטויים רבים – אם בתחילה היה מדובר רק באיזור ירושלים, היום כבר מדובר בכל הארץ לאחר שהיו גם פיגועי דקירה בתל אביב, חולון ורעננה וידויי אבנים בעוד ישובים רבים. גם מאפייני המפגעים מיטשטשים ומדובר בגברים, נשים ואפילו ילדים – אי אפשר לדעת מי עלול להיות מפגע פוטנציאלי, זה מעורר תחושה שכולם חשודים וצריך להיזהר מכולם. ההתרחבות הזו, ביחד עם ההסלמה (נסיון למכונית תופת, נסיון לחטיפת נשק, ירי על אוטובוס, מחסומים בתוך שכונות בירושלים וצבא בעיר) גורמת אצל מבוגרים וילדים כאחד להבנה שאף אחד אינו חסין, וההבנה הזו עלולה לעורר חרדה.

האם לחיים יש משמעות?

"חוסר משמעות" היא אורחת שכיחה בחדר הטיפולים.
הרבה אנשים שפונים לטיפול אינם סובלים מפתולוגיה כזו או אחרת, אלא מרגישים שהחיים שלהם חסרים משהו, שהם התרוקנו ממשמעות. זו הרגשה שיכולה להתגנב לאיטה לאורך זמן, או להופיע בפתאומיות בעקבות שינויים גדולים בחיים (פרידה מבן או בת זוג, פיטורין וכו').

חלק מהאנשים נוטים להגיד שזו בעיה שצריך להפנות למרכז למדיטציה הקרוב או לבית הכנסת. "משמעות" היא מושג מעורפל, ויש מי שאוהבים לקשור אותה לרוחניות ולתקווה להתעלות מעבר לאופק האנושי. זו עלולה להיות גישה שלא ממש עוזרת.

(FOMO: The Fear Of Missing Out (Video

"כל זמן שאנחנו לא בוחרים, הכל אפשרי" (מתוך הסרט "Mr. Nobody")

ג'ייסון סילבה (שכבר כיכב כאן בעבר) מכה שוב במסמר הקיומי. אם הייתי יכול להפוך את המחשבות שלי לסרטוני וידאו, הן היו נראות כמו הסרטונים שלו.

כבר כתבתי כאן באריכות על הפרדוקס שבריבוי אפשרויות. לכאורה, זה אמור להיות לטובתנו. בפועל, זה עלול לשתק אותנו. ריבוי אפשרויות הבחירה מעורר ביתר שאת את מה שזכה לכינוי FOMO"" – הפחד מלפספס.

כל בחירה שאנחנו עושים, לא משנה מה היא, יוצרת חרדה קיומית. למה?

7 טיפים להתמודדות עם החיים אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם טיפול

בואו נודה באמת, טיפול יכול להיות דבר מאוד יקר. כפסיכותרפיסט מוסמך, אני מודה שלפעמים בדרך מהעבודה הביתה אני חושב מה אני יכול לעשות עם הכסף ששילמו לי מטופלים באותו היום.

זו שאלה קשה מדי בכדי לשאול אותה בתוך ואקום, כי הרבה פגישות טיפוליות אינן בעלות השפעה באופן מיידי בפני עצמן. טיפול הוא תהליך מתמשך, ואנחנו לא יכולים לצפות מראש את השינוי שהוא יביא. מנסיון, רוב האנשים לא בוחנים את התועלת של טיפול כתוצאה של תהליך מתמשך. במקום זה, הם חושבים על המחיר של פגישה אחת ועל זוג הנעליים או הארוחה במסעדה שהיו יכולים לקנות במקום.

ויש גם אנשים שהיו יכולים לקבל המון מטיפול, אבל בקושי מצליחים להביא אוכל לשולחן לארוחת הערב ובקושי מצליחים להחזיק קורת גג. טיפול הוא ברוב המקרים דבר יקר, ויש המון אנשים שהיו רוצים בו, אבל לא יכולים להרשות אותו לעצמם, או פשוט לא רוצים לשלם עליו. אם אתם נמנים על אחד מהם, או מכירים אדם כזה, הנה שבעה טיפים כיצד להתמודד עם החיים מבלי ללכת לטיפול:

פאסיב אגרסיב – מה זה, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

מ', מטופלת שלי, הגיעה לפגישה האחרונה נסערת ובעיקר מבוהלת מעצמה. היא סיפרה שרדפה אחרי בן זוגה מפתח ביתם עד לחניה, תפסה את החולצה שלו ונעצה בה ציפורניים ו....קרעה אותה. שניה אחרי זה היא הבינה מה עשתה ומאוד נבהלה מעצמה. כששאלתי אותה מדוע עשתה את זה, סיפרה שבאמצע ויכוח בינה לבין בן זוגה "הוא נכנס לשתיקה שלו. פשוט הפסיק לדבר. לקח את המפתחות של האוטו ובלי להגיד כלום פשוט יצא מהבית לכיוון האוטו. זה גומר אותי כשהוא עושה את זה. אני נכנסת לפחד, חרדה אפילו, 

ומתנהגת בצורה שאני לא מבינה."

סביר להניח שרבים מכם מכירים סיטוציאות דומות. אולי לא בדיוק באמצע ריב, אולי לא ברמה קיצונית כזו, אבל כולכם מכירים את זה – קוראים לזה פאסיב אגרסיב, וזה נוראי. אבל מה זה בעצם, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

אנושי, אנושי מדי (וידאו) | שלושה פרקים על ניטשה, היידגר וסארטר

פרידריך ניטשה, מרטין היידגר וז'אן-פול סארטר הם שלושה מההוגים הבולטים ב-150 השנים האחרונות, ובוודאי שלושה שעוררו מחלוקת רבה סביבם, כמו גם עניין פוליטי סביב ההקשרים שלהם למשטרים טוטליטאריים.

במקרה של ניטשה, החיבור לנאציזם היה מזויף ונרקח אחרי מותו על ידי אחותו האנטישמית. יחד עם זאת, הפילוסופיה של ניטשה רחוקה מלהיות כזו שמעודדת שיוויון והתפיסה הפוליטית שלו היא בהחלט לא דמוקרטית. המקרה של היידגר מעורר עוד יותר אי נחת – אולי הפילוסוף החשוב ביותר של המאה ה-20 ומחבר הספר Being and Time היה חבר מוצהר במפלגה הנאצית (אותה לא עזב עד למותו) והחזיק בדעות פאשיסטיות. סארטר, מחבר הספר Being and Nothingness הואשם רבות בתמיכה בסטאליניזם. העובדות האלה מעלות שאלות חשובות, אבל אני רוצה להניח אותן בצד ולהתייחס למחשבות שלהם כאוטונומיות ומנותקות מהחושב, בשל התרומה האדירה שלהן.

שגרה זה רע? החיים ורעיון החזרה הנצחית

אם מישהו היה שואל אתכם עכשיו אם אתם מוכנים לחיות את החיים שלכם שוב, מההתחלה ועד לרגע הזה, בדיוק באותו האופן שהם עברו, מה הייתם עונים לו? רעיון החזרה הנצחית של פירדריך ניטשה מדבר בדיוק על העניין הזה – האם הייתם מוכנים לחיות את החיים שלכם שוב ושוב, בדיוק באותו האופן?