7 טיפים להתמודדות עם החיים אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם טיפול

בואו נודה באמת, טיפול יכול להיות דבר מאוד יקר. כפסיכותרפיסט מוסמך, אני מודה שלפעמים בדרך מהעבודה הביתה אני חושב מה אני יכול לעשות עם הכסף ששילמו לי מטופלים באותו היום.

זו שאלה קשה מדי בכדי לשאול אותה בתוך ואקום, כי הרבה פגישות טיפוליות אינן בעלות השפעה באופן מיידי בפני עצמן. טיפול הוא תהליך מתמשך, ואנחנו לא יכולים לצפות מראש את השינוי שהוא יביא. מנסיון, רוב האנשים לא בוחנים את התועלת של טיפול כתוצאה של תהליך מתמשך. במקום זה, הם חושבים על המחיר של פגישה אחת ועל זוג הנעליים או הארוחה במסעדה שהיו יכולים לקנות במקום.

ויש גם אנשים שהיו יכולים לקבל המון מטיפול, אבל בקושי מצליחים להביא אוכל לשולחן לארוחת הערב ובקושי מצליחים להחזיק קורת גג. טיפול הוא ברוב המקרים דבר יקר, ויש המון אנשים שהיו רוצים בו, אבל לא יכולים להרשות אותו לעצמם, או פשוט לא רוצים לשלם עליו. אם אתם נמנים על אחד מהם, או מכירים אדם כזה, הנה שבעה טיפים כיצד להתמודד עם החיים מבלי ללכת לטיפול:

    1. תחיו מחוץ לעצמכם

זה אולי נשמע קצת מנוגד לאינטואיציה, אבל אני מאמין שהרבה אנשים מרגישים לא טוב עם עצמם ומדוכאים בגלל שהם חיים יותר מדי בתוך הראש של עצמם. כשאתם חיים חיים מרוכזים בתוך הראש שלכם, אתם פונים פנימה, וכאילו מקשיבים לדיאלוג פנימי של ביקורת ושיפוטיות: אני לא טוב מספיק, אני לא יפה מספיק, אני לא חזק מספיק, יכולתי לעשות יותר, לא מגיע לי ______. עולם ממורכז כמו זה הוא עולם קטן.

בהנחה שאתם לא מגיעים ממשפחה מושלמת וחוויתם אך ורק מערכות יחסים ללא אף פגם, הקול בתוך הראש שלכם עשוי לנגן תקליט של שיפוטיות וביקורת. הווליום בו התקליט מתנגן כמובן משתנה, בהתאם לסיפור שלכם. זה מתחיל עם רגשות גולמיים של כעס, חוסר תקווה, בדידות, ייאוש, עצב וחרדה. הרגשות האלה עלולים להפוך למחשבות שמבוססות עליהם, שבתורן עלולות להפוך לאמונות שווא: העולם היה מקום טוב יותר בלעדי, יהיה לי יותר טוב אם אמשיך לשתות, אף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא אוהב אותי, אני חסר ערך, לא מגיע לי יותר טוב מזה בכל מקרה.

הדרך לשבור את התקליט הזה היא לצאת מהראש שלכם. קבלו את הרגשות שלכם, אבל לא את המחשבות השיפוטיות שמאחוריהם. תכעסו, אבל אל תתייגו את הכעס שלכם. אל תסיקו מסקנות מהשיפוט שלכם, לא משנה כמה משכנע הוא נשמע. זה לגמרי בסדר להרגיש בודדים, זה מתחיל להיות בעייתי ברגע שאתם מתייגים את עצמכם כלא אהובים.

    2. התבססו על העצמי האמיתי שלכם ולא על עצמי מזויף

יש משהו שאני קורא לו "שרירי שקיפות", זו היכולת שלכם להיות כנים ואמיתיים עם עצמכם, ועם העולם. זו היכולת להיות שקופים לא במובן של בלתי נראים, אלא במובן של לא להסתיר. אנשים שיש להם שרירי שקיפות חלשים חיים בתוך עצמי מזויף. בפשטות, זה אומר שהם חיים לפי גירסה מזויפת של עצמם ולא מסוגלים להיות שקופים בנוגע לרצונות ולצרכים האמיתיים שלהם. במקום זאת, העצמי המזויף מחפש אישור של אחרים כדרך להישאר במקום של בטחון מזויף.

העניין הוא, שהעצמי המזויף בסופו של דבר יבלע את כל מה שהופך אתכם למי שאתם, מה שהופך אתכם לשונים מכל אדם אחר בעולם. בתסריטאות אומרים שמה שהכי חשוב הוא "הקול" האישי. לכולם יש סיפור לספר, אבל הקול שלכם הוא מה שהופך את התסריט של הסיפור לבולט בין כל שאר הסיפורים. לקוונטין טרנטינו, למשל, יש קול מאוד חזק שבא לידי ביטוי בדיאלוגים שלו ובאופן הלא לינארי שבו הוא מספר את הסיפור.

שקיפות מאפשרת לכם למצוא את הקול הייחודי שלכם. הקול הזה הוא מתנה. הקול הזה הוא העצמי האמיתי שלכם. מה שמונע מהרבה אנשים לתרגל את שרירי השקיפות שלהם הוא פחד. הפחד הזה מונע צמיחה והתפתחות. אתם צריכים לנפץ את הפחד הזה, או שיתפסו לכם השרירים בכל פעם שתתמתחו.

    3. הורידו את נעלי הבאולינג שלכם

בסלנג בריטי, הכוונה ב"להוריד את נעלי הבאולינג" היא לא לקחת בעלות.

פעם היה לי חבר שהייתי נפגש איתו פעם בחודש לארוחת צהריים. באחד המפגשים שלנו הוא נתן לי את אחת העצות הכי טובות שקיבלתי בחיים בנוגע לחרדה שהציפה אותי לקראת אחת הניסעות שלי ללימודים בחו"ל: "אל תהיה הבעלים של החרדה שלך". חשבתי על זה במהלך הנסיעה, והוא צדק לחלוטין. אם אני בוחר לא להיות הבעלים של החרדה, היא לא יכולה לנהל אותי.

הריב שהיה לך עם החבר, הדייט שהיה גרוע, המעבר לעבודה חדשה – כל האירועים האלה, אתם לא הבעלים שלהם, אל תאמצו אותם. הם מתנה מאלוהים, העולם או איזה כח עליון שאתם לא מאמינים בו. הם שלכם רק כדי להשאיל אותם וללמוד מהם. לא לנצח.

אנחנו נוטים לייצר חרדה בגלל שאנחנו נצמדים לדברים מתוך מאמץ לשלוט בהם. אנחנו עושים את זה עם הילדים שלנו, עם מערכות היחסים שלנו, העבודה שלנו וחלקים מסוימים של עצמנו. אבל אם אנחנו מאמינים שאנחנו לא הבעלים של האירוע, האדם או החוויה, לא יהיה להם כח לשלוט בנו.

זה לא אומר שאתם לא צריכים להיות הבעלים של הרגשות שלכם. הרגשות שלכם תמיד תקפים ותמיד לגיטימיים ואתם בהחלט הבעלים שלהם כי הם האמת הפנימית שלכם. אבל החרא שקורה בחיים שלכם הוא נפרד מכם. אתם משאילים את האירועים האלה, כמו שמשאילים נעלי באולינג – אתם משתמשים בהם ומחזירים, לא לוקחים הביתה.

    4. הציבו גבולות שלא ניתנים למשא ומתן

אני חושב שכולנו מנהלים משא ומתן יותר מדי. בנוגע לעבודה שלנו, למערכות יחסים, לגבולות, לזמן, לבריאות, לשמחה. אבל תחשבו על זה: מבלי גבולות ברורים שלא ניתנים למשא ומתן, אתם רופפים ושבירים. אתם לא יודעים מי אתם. ואם אתם לא יודעים מי אתם, איך תדעו לאן אתם הולכים? אתם הופכים לחתיכת עץ שצפה ונסחפת באמצע האוקיינוס. אתם מתחילים להאמין שאתם חסרי ערך.

אז על איזה דברים אתם לא מוכנים להתפשר ולנהל משא ומתן יותר? הנה כמה דוגמאות: תמיד ישמעו אותי, תמיד אצור לעצמי זמן ומקום לעסוק בדברים שאני אוהב.

    5. חיו מבפנים החוצה

רבים מאיתנו מרשים לדברים חיצוניים להגדיר אותנו. כסף, קריירה, מכוניות, אסתטיקה, דעות של אחרים. עם חשיבה כזו, זה כמעט בלתי אפשרי להיות הגירסה האותנטית והאמתית של עצמנו. עם חשיבה כזו נשנה את האמת הפנימית שלנו כדי להתאים לדברים בעולם מסביבנו ובדרך נאבד את הקול הפנימי ואת האותנטיות שלנו. במקום זה, העולם ישאיר את הסימן שלו עלינו. נסתובב בעולם כשהמילה "צריך" יושבת על הכתפיים שלנו ומכבידה עלינו, נשווה את עצמנו לאחרים עם איזו תשוקה לא ברורה לרדוף אחרי מה שנמצא מחוץ לנו. לחיות חיים מלאים  ולממש את עצמנו זה בלתי אפשרי כשאנחנו מקובעים כל כך בנוגע לחיצוני.

המשמעות של לחיות מבפנים החוצה היא גם לא להחזיק רגשות. רגשות מוחזקים הופכים לכעס ולטינה, ואנחנו אלה שנושאים את המשקל הזה על הגב. כדי לנוע בחיים עם גב זקוף וחזה בולט, עם מידה של וודאות ושקיפות, אנחנו חייבים לפרוק את המטען שאנחנו סוחבים. האוצר לא נמצא בחוץ: מה שהופך אותנו לבעלי ערך הוא מה שנמצא בפנים. אם נבחר לחיות מבפנים החוצה, נקרין את זה החוצה ונחלוק את הערך שלנו עם העולם. זו בחירה אמתית.

    6. הרחיבו את נקודות השמחה שלכם

אחד המטופלים שלי פעם אמר לי "החיים הם חרא מלבד רגעים של שמחה". ובכן, אם זה כך, אנחנו צריכים למתוח את הרגעים האלה כאילו היו בצק של עוגיות.

לכולם יש רגעים של שמחה, למרות שבהרבה מקרים אנשים פשוט לא מודעים לרגעים האלה. אנחנו עסוקים כל כך בלהיות אובססיביים בנוגע לעתיד ולשקוע בעבר שאנחנו פשוט לא שמים לב לרגעים השמחים בחיים שלנו כשהם מתרחשים. הם חולפים מהר כמו גיל ההתבגרות.

אז פשוט תדחפו בחזרה נגד זה. תחליפו את העדשה שלכם ממאקרו למיקרו ותטעמו את החיים שלכם, אפילו את הדברים הקטנים ביותר. השלוק הראשון של הקפה בבוקר, השניות הראשונות אחרי ריצת ערב, הארוחה שאתם הכי אוהבים, הריח של בן/בת הזוג שלכם, שיחות שיכולות לשנות לכם את החיים, להרגיש יפים בבגד, הרגע ששכחתם שאתם על אופנוע.

ככל שתהיו מודעים יותר לרגעים האלו, כך תאמנו את המוח שלכם להעריך את הדברים הקטנים בחיים שלכם. אם תמתחו את הרגעים האלה ותחברו אותם ביחד, הימים שלכם יהיו שמחים יותר, קלים יותר ותוכלו להפוך את התסריט ולהאמין שהחיים שמחים מלבד רגעים של חרא.

   7. שתפו את הסיפור שלכם

לשתף את הסיפור שלכם לא אומר להקיא מילים בלי הפסקה על כל מי שנמצא סביבכם. זה אומר לאפשר לעצמכם להיות חשופים וגלויים כשזה מתאים. זיכרו, אתם אלה שקובעים איזה זמן נחשב למתאים עבורכם. בשבילי, אם הצורך לשתף ולחלוק מונע על ידי אגו או מגיע ממקום שמחפש תשומת לב, זה כנראה לא הזמן המתאים. אבל אם הצורך הזה מגיע ממקום בו אתם חושבים שהסיפור שלכם יעזור למישהו, זה בהחלט מתאים. דרך קלה יחסית להחליט אם זה זמן מתאים לשיתוף היא לשאול את עצמכם האם מדובר באקט של נתינה בדרך כלשהי. לעומת זאת, אם השיתוף מגיע ממקום שמחפש אישור, מדובר באקט של לקיחה. אנחנו לומדים יותר מסיפורים של אחרים מהאשר מהסיפור של עצמנו. אם אף אחד לא היה משתף את הסיפור שלו, איפה היינו? איזה דברים היינו לומדים? כמה לבד היינו מרגישים? בני אדם הם מליונים של סיפורים מהלכים. הסיפור שלכם הוא מה שהופך אתכם למי שאתם. העצמי המזויף שלכם (זה מסעיף 2) ירצה שתסגרו את הספר שלכם. העצמי האמיתי ירצה שתפתחו אותו.

ועוד דבר אחד קטן.
בעוד שלמטפל יש הוצאות שאתם לא בהכרח מודעים אליהן כמו שכירות, ביטוח, הדרכה מקצועית ועוד, אני באמת מאמין שטיפול לא חייב להיות יקר כל כך, וצריך להיות נגיש לכמה שיותר אנשים. לפני שאתם פוסלים את האופציה ללכת לטיפול בגלל המחיר, תעשו סקר, תבדקו מחירים. אני מבטיח לכם שתמצאו מטפלים שלוקחים הרבה פחות מ-400 שקל לפגישה. בתור איש מקצוע אני יכול להבטיח לכם דבר אחד - זה שמטפל גובה מחיר גבוה לפגישה, לא הופך אותו למטפל טוב.