מיד אחרי Time מגיעה גרסה נוספת של Breathe. רק שהפעם הנשימה נשמעת קצת אחרת, זו כבר לו הנשימה של תחילת החיים. נראה שהגיבור שלנו כבר בשלב מאוחר בחיים, והוא חוזר הביתה קר ועייף ונח ליד האש כדי להתחמם. בחלק הראשון של Breathe המסר היה להשתתף בחיים – לגעת, לראות ולנשום את כל מה שאנחנו יכולים, אבל הפעם המסר קצת שונה ונראה שהוא מחובר יותר לפילוסופיה של ride the tide – לקחת את הזמן בקלות ובאיטיות יותר וליהנות מהעונג הפשוט של להיות בבית. יש בזה לא מעט הגיון כאשר מסתכלים על החיים – רוב האנשים נוטים לפילוסופיה הראשונה, של "לטרוף את החיים" בשלבים המוקדמים יותר של החיים ועם הזמן נוטים יותר לרגיעה.
Home, home again
I like to be there when I can
When I come in cold and tired
It's good to warm my bones beside the fire
Far away across the field
The tolling of the iron bell
Calls the faithful to their knees
To hear the softly spoken magic spells
I like to be there when I can
When I come in cold and tired
It's good to warm my bones beside the fire
Far away across the field
The tolling of the iron bell
Calls the faithful to their knees
To hear the softly spoken magic spells
יש לא מעט הגיון לגרסה נוספת של Breathe מיד אחרי Time, שעוסק בחלקו בהתקרבות האיטית אך הבטוחה של הזקנה וכל מה שאנחנו צריכים כביכול להשיג. הסיום של הגרסה הזו רומז לנו על הנשימות האחרונות, לקראת אחת ה"דאגות" הנוספות של החיים שתהיה הנושא של השיר הבא – מוות. הגיבור שלנו מספר על צלצול פעמונים מעבר לשדה, שקורא למאמינים לרדת על ברכיהם ולשמוע את הכישופים הנאמרים בשקט בתפילה. אפשר להניח שמדובר בפעמוני לוויה. ומה מסמנים הפעמונים האלה לגיבור שלנו? האם אנחנו מקבלים רמזים למוות לאורך כל החיים, למשל דרך אנשים מוכרים לנו שמתים, שמזכירים לנו את הסופיות שלנו? מתוך הפחד למות, אותם מאמינים שמספרים לנו עליהם ששומעים את הפעמונים פונים לדת לנחמה, כשהם זוכים להרגעה דרך אותם כישופים שנלחשים. נראה שפינק פלויד לועגים כאן לדת ורומזים שהיא קיימת רק כדי לעזור לאנשים להתמודד עם המציאויות הקשות שמתארים לנו ב-Time ובגרסה הראשונה של Breathe.
And I am not frightened of dying, any time will do, I Don't mind.
Why should I be frightened of dying?
There's no reason for it, you've gotta go sometime.
I never said I was frightened of dying.
There's no reason for it, you've gotta go sometime.
I never said I was frightened of dying.
הנושא של הזקנה מהקטע הקודם מוביל אותנו לעיסוק במוות ב-The great gig in the sky, קטע כמעט אינסטרומנטלי שהמילים שבו נאמרות כמעט בדיבור וכמעט בלחישה (חלקן למעשה, באמת נאמרות בלחישה). המוות הוא אחד הדברים שהכי מפחידים ומעסיקים הרבה מאוד אנשים, בין אם באופן מודע וישיר ובין אם באופן עקיף. המוות הוא זה שהופך אותנו ואת הקיום שלנו לסופיים אל מול הזמן הנצחי, ומה יישאר מאיתנו אחרי שנמות? השיר הזה הוא גם סוף – בגרסה המקורית של התקליט השיר הזה הוא האחרון בצד א', מסמן סוף של משהו שאחריו אין כלום אלא רק בצד הבא, אחרי המוות? השם המקורי של הקטע הזה "The Mortality Sequence", שם שמסגיר בקלות את הנושא. וגם השם שנבחר בסופו של דבר מתקשר למוות אם נשארים בקו הדתי, אבל מציג תפיסה אחרת של מוות, לא של סופיות אם כי רמיזה לחיים אחרי המוות בגן עדן, ואולי זה מה שיש בצד הבא? באופן מעניין, המסר של השיר מאוד ברור – אני לא מפחד למות, זה קורה לכולם מתישהו. אבל כמה אנשים אתם מכירים שמודים בזה שהם פוחדים למות? למילים בשיר יש מסר חד וברור, אבל למוזיקה ולקולות הרקע יש מסר קצת אחר. פרשנות אחת יכולה להיות שהמילים הם מה שאנחנו אומרים ומבטאים כלפי חוץ, אבל קולות הרקע הם מה שאנחנו באמת מרגישים. פרשנות כזו מתארת את השיר ככזה שהמסר שלו הוא שאנחנו נעצבים ומבועתים לא רק מהמוות עצמו אלא מעצם הרעיון של מוות, אבל אנחנו לא מסוגלים להודות בזה. זה מאיר את הנטיה של הרבה אנשים לשמור את הרגשות האמיתיים שלהם קבורים מאחורי חומה רגשית ואת הניגוד הכללי שיש הרבה פעמים בין מה שאנשים אומרים לבין מה שהם מרגישים.
ואחרי שנגענו במוות, אפשר לחזור לחיים ולדבר על מה שיש בהם ועל מה שלכאורה צריך להשיג בהם. Money. המילים של השיר הזה די ישירות ולא דורשות הרבה הסבר. אמנם המספר של השיר הזה הוא מישהו שחושק באופן מובהק בכסף וברכוש חומרי באופן כללי, נשמע די ברור שמדובר כאן בסאטירה ולא באמת מעודד התנהגות כזו. זו לא הפעם היחידה שבה פינק פלויד משתמשים בטכניקה של שימוש בסאטירה כדי להגיד לנו מה לא צריך לעשות ואיך לא צריך להתנהג, וגם באלבום ידוע אחר שלהם – The wall – הם משתמשים בזה כשפינק, הדמות המרכזית, הופך לניאו נאצי. אבל באלבום שמדבר על חיים ומוות, מה הרעיון לשים שיר סרקסטי כזה בדיוק באמצע? אולי פינק פלויד מנסים להציג לנו כאן אמצעי אחד להתמודדות עם החרדות של החיים – הומור. הסרקזם אולי מייצג את החלק ההומוריסטי של החיים, והומור עוזר לנו בהרבה מקרים להתמודד. דבר אחר שיכול להירמז הוא שלפעמים אפשר, וצריך, פשוט לשחרר. אפילו לאנשים שנמצאים במצבים הכי גרועים, בין אם יש להם כסף ובין אם לא, יש רגעים שבהם הם פשוט צריכים להרפות ופשוט לנהוג כאילו אין להם דאגות מלבד אותו רגע שהם נמצאים בו. בבוקר נתמודד עם המציאות, אבל ללילה אחד אנחנו יכולים להשתחרר לחלוטין. אנשים צריכים את זה מדי פעם כדי לא לשנוא את החיים שלהם – התמקדות בחרדות ובצדדים הרעים והקשים של החיים בכל רגע פשוט תגרום לנו לצאת מדעתנו. המטרה של החיים היא ליהנות מהזמן שניתן לנו, לפני שנמות, ולהעריך את הדברים הטובים שקורים לנו ושיש לנו, בין אם זה דבר חומרי כמו מטוס פרטי או זמנים טובים וזיכרונות עם חברים, עדיין יש לנו נקודות אור בתוך האפלה. ואיך זה קשור לאלבום כולו? אם המסר הכללי של האלבום מדבר על איזון בין כיף ועבודה, Money מספק לנו בדיוק את האיזון הזה באלבום – ךא הכל שחור ומדכא, יש גם חלקים קצביים ומעוררים, והגיבור שלנו אפילו צוחק כשהוא מעלה זיכרונות.
Us and them חוזר לחלקים הקשים יותר של החיים, מתרכז באלימות ונפתח בשאלה "מתי היתה הפעם האחרונה שהיית אלים והאם היית בצד הנכון?" באופן לא מפתיע, כל הקולות שאנחנו שומעים בטוחים שהם היו בצד הנכון (מלבד זה שאומר שהוא לא זוכר כי היה שיכור). דוגמה טובה לנטיה של בני האדם לחשוב ולהאמין שהם צודקים. השם Us and them מתייחס לנטיה שלנו כבני אדם לחלק ולהגדיר את עצמנו – "אנחנו", מול "הם" – וזה מתייחס לכל מצב שמתואר בשיר בין אם "הם" מתייחס לאויבים במלחמה, אנשים ממוצא שונה או קבצנים חסרי בית. ההתנהגות הזו, של חלוקה ברורה בנינו לבינם, נובעת מהנטיה הטבעית שלנו כבני אדם לפעול ולהיות באינטראקציה עם אנשים שיש לנו איתם דברים משותפים, בין אם זה אינטרסים, אמונה או מוצא. המקום שבו זה מתקלקל והמצב מתחיל להידרדר הוא המקום שבו אנשים מתחילים לחשוב ולהתייחס למי ששונה מהם כאל נחות, או מפחדים ממי ששונה מהם רק בגלל שהם לא מכירים אותו. זה השורש ההרסני של ההתנהגות שפינק פלויד מתארים בשיר הזה. בשיר הזה יש גם נגיעה אישית בסיפור של רוג'ר ווטרס שאבא שלו נהרג במלחמת העולם השניה עוד לפני שהוא נולד. ווטרס מתאר בחלק הראשון של השיר את העובדה שההחלטה לצאת למלחמה או לא בכלל לא מתקבלת על ידי מי שנלחם, שלא היו עושים את זה אם זה היה תלוי בהם. החלק השני של השני לא מדבר על מלחמה, אלא על חירויות אזרחיות, גזענות ודעות קדומות. גם כאן פינק פלויד משתמשים בסרקזם כשהם מתייחסים ל"כחול" כאל צבע עור במקום "לבן", והבחירה הזו לועדת לגזענות ומצביעה על כמה הרעיון הזה מגוחך. בנוסף, "black and blue" זה גם מושג נפוץ לסימנים של פגיעות וחבלות, מה שמשמש כתמונת אלימות נוספת בשיר. בחלק האחרון בשיר פינק פלויד מדברים על מעמדות כמקור לאלימות – כל זה שאנשים עוברים ברחוב ולא רק שלא מושיטים עזרה לאלה שזקוקים לה, אלא מגרשים אותם מדרכם באופן ברור ומודע, מה שמתחבר לתפיסה של חמדנות שבשיר הקודם זכתה למנת הסרקסטיות שלה – בגלל שביקש נדבה, בסך הכל כמה שעולה כוס תה, האיש הזקן מת.
בשיר הבא, שמתחיל להתקרב לסוף כבר, אין מילים. מדובר בקטע אינסטרומנטלי נטול טקסט לחלוטין בשם Any color you like. פרשנות אפשרית אחת לקטע הזה היא שהוא מגלם בתוכו את המעבר והשינוי לטירוף, שנידון בשיר הבא Brain damage. פרשנות נוספת יכולה להיות שהקטע הזה מתאר חוויה של שימוש בסמים, שיכולים לזכות להתייחסות כאל גורם "לחץ" כמו שאר הנושאים באלבום, או לחלופין, כדרך לברוח מהחיים ומהלחץ שלהם. ואם מאחדים את שתי הפרשנויות האלה מקבלים פרשנות שלישית שמתייחסת לסיד בארט ששימוש בסמים הוביל אותו לטירוף. השם גם יכול לרמוז לנו שמדובר, לפחות לכאורה, בבחירה. כל צבע שאנחנו רוצים, אנחנו מה שאנחנו. השם הזה נלקח ממשפט שאמר פעם אחד ממנהלי הלהקה "לא משנה איזה צבע אתה רוצה, הם כולם כחולים", שנאמר כפראפראזה על משפט של פורד בשנות העשרים – "יכולה להיות לך פורד באיזה צבע שתרצה, כל זמן שזה שחור". ההצעה שמדובר בבחירה היא מעניינת, כי למעשה זו אשליה, במציאות קיימת רק אופציה אחת שאפשר לבחור בה, אולי רמז לכך שאנחנו לא באמת בוחרים דברים בחיים והם נקבעים מראש, על ידי גנטקיה או כל דבר אחר, ואין לנו באמת אפשרות לבחור?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה