הפעם הראשונה שבה סמים הוצאו מחוץ לחוק היתה לפני כ-100 שנים. מאז
ובמשך כל השנים של המלחמה בסמים מספרים לנו סיפור על התמכרות. הסיפור הזה מושרש
במערכת החינוך ובתוכנו כל כך עמוק, שנראה שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו וכאמת
אבסולוטית. אבל גם אם הסיפור הזה נכון בחלקו, ישנו סיפור אחר על התמכרות. סיפור
שאם אנחנו רוצים לקבל אותו, נצטרך לשנות לא רק את האופן בו אנחנו חושבים על
התמכרות ואת האופן שבו מתנהלת המלחמה בסמים (ותהמכרויות באופן כללי). נצטרך לשנות
את עצמנו.
אם תשאלו את רוב האנשים מה גורם להתמכרות לסמים, סביר מאוד להניח
שהתשובה תהיה משהו בסגנון של "סמים, כמובן". לכאורה, זה לא דבר קשה כל
כך להבנה, וקל באופן יחסי להסביר את זה. דמיינו שאתם ואני ועשרים האנשים הבאים
שעוברים מולכם ברחוב היינו לוקחים סם בעל השפעה חזקה במיוחד במשך עשרים ימים. בסם
הזה יש כימקילים חזקים שנקשרים לגוף שלנו, כך שאם היינו מפסיקים ביום העשרים ואחד,
הגוף שלנו היה זקוק לאותם כימיקלים. היתה לנו תשוקה לסם. היינו מכורים. זה מה שאומרת
התמכרות, וזה הסיפור שמספרים לנו במשך עשרות שנים.
אחת הדרכים בה הסיפור הזה התבסס והושרש כל כך עמוק בתודעה היא דרך
ניסויים בעכברים, ניסויים שהוזרקו לנו דרך פרסומות. מדובר בניסוי פשוט: שימו עכבר
בכלוב, לבד, עם שני בקבוקוני מים. באחד יש רק מים. בבקבוקון השני יש מים, אבל הם
מדוללים בהרואין או קוקאין. באופן גורף, כמעט בכל אחת מהפעמים שתעשו ניסוי כזה
העכבר יהפוך לאבססיבי למים המדוללים ויחזור לצרוך מהם שוב ושוב, עד שהוא ימות.
והפרסומת מסבירה את זה: "רק סם אחד הוא כל כך ממכר. תשעה מתוך
עשרה עכברי מעבדה ישתמשו בו. וישתמשו בו. וישתמשו בו. עד שימותו. קוראים לו
קוקאין. והוא יכול לעשות לך את אותו הדבר."
הניסוי הזה הוא עתיק, והוא הפך לבסיס של המלחמה בסמים והתמכרויות.
אבל
בשנות ה-70 פרופ' ברוס אלכסנדר מאוניברסיטת וונקובר שם לב למשהו מוזר בניסוי הזה.
העכבר היה בכלוב לבד. מבודד. לא היה לו שום דבר אחר לעשות מלבד לצרוך את הסם.
אלכסנדר חשב מה היה קורה אם היו מבצעים את הניסוי הזה מעט אחרת? אז הוא בנה
"פארק עכברים". פארק העכברים היה למעשה כלוב עכברים גדול ובו כל מיני
כדורים צבעוניים, אוכל העכברים הכי טוב, מחילות לרוץ בהן ועכברים חברים: כל מה
שעיר של עכברים היתה רוצה שיהיה בה. אלכסנדר העלה את השאלה מה יקרה אם נריץ את
הניסוי עכשיו, בפארק העכברים שהוא בנה?
בפארק העכברים, כל העכברים ניסו את שני בקבוקני המים כשהם לא ידעו מה
יש בתוכם. אבל מה שקרה אחר כך הוא לא פחות ממדהים.
העכברים בפארק, שחיו חיים טובים, פשוט לא אהבו את המים המדוללים בסם.
הם נמנעו מהם, וצרכו פחות מרבע מהמים המדוללים אותם צרכו העכברים שהיו מבודדים. אף
אחד מהם לא מת. בעוד בכל העכברים שהיו לבד והפכו אומללים הפכו למשתמשים כבדים
וצרכנים אובססיבים של המים המדוללים בסם, זה לא קרה לאף אחד מהעכברים שהיו בפארק
בסביבה טובה.
ניתן לחשוב שזה סתם שיגעון של עכברים. זה מה שאני חשבתי בהתחלה, עד
שגיליתי שהיתה - פחות או יותר באותו הזמן של "פארק העכברים" – מקבילה
אנושית שעוזרת להבין את העניין. קראו לזה מלחמת וייטנאם. המגזין "טיים"
דיווח בשעתו שהשימוש בהרואין הפך "מקובל כמו ללעוס מסטיק" בקרב חיילים
אמריקאים, והיו ראיות טובות שתמכו בדיווח הזה: לפי מחקר שפורסם בז'ורנל המקצועי Archives of General Psychiatry, כעשרים אחוזים מהחיילים האמריקאים בשדה הקרב בוייטנאם הפכו
למכורים להרואין. המחקר הזה גרם לפחד מובן בקרב רבים – הם חשבו שגל עצום של מכורים
להרואין יהיה בדרכו חזרה הביתה ברגע שהמלחמה תסתיים.
אבל העובדות היו אחרות לגמרי. לפי מחקר המשך שנעשה, 95 אחוזים
מהחיילים שהיו מכורים להרואין בשדה הקרב, פשוט הפסיקו את השימוש בסם, כשרק מעטים
מהם היו צריכים לעבור גמילה. הם עברו מהכלוב המבודד והנוראי לפארק, ופשוט לא רצו
את הסם יותר.
פרופ' אלכסנדר טען שמשמעות הדברים האלה מהווה אתגר גם לנקודת המבט
השמרנית – שהתמכרות היא כשל מוסרי שנגרם עקב צורת חיים הדוניסטית מדי, וגם לנקודת
המבט הליברלית – שהתמכרות היא מחלה שמתרחשת בעקבות "חטיפה כימית" של
המוח. אלכסנדר טען שהתמכרות היא למעשה הסתגלות. זה לא אתה, זה הכלוב שלך.
אחרי השלב הראשון של ניסוי "פארק העכברים", אלכסנדר המשיך
ולקח את הניסוי שלו צעד אחד קדימה. הוא הריץ מחדש את הניסוי המקורי – זה שבו
העכברים נמצאו בבידוד והפכו למכורים – למשך חמישים ושבעה ימים, מספיק בהחלט כדי
להפוך אותם למכורים כבדים. אחרי התקופה הזו הוא הוציא אותם מהכלוב המבודד והעביר
אותם לפארק העכברים שבנה. מה שאלכסנדר רצה לגלות הוא מה קורה אחרי שאנחנו הופכים
למכורים? האם המוח שלנו נחטף ונשלט על ידי כימיקלים? האם אנחנו לא יכולים להתאושש
מזה? האם אפשר לצאת מהתמכרות? מה שקרה אחרי זה היה שוב, מדהים. לעכברים המכורים
היו פרכוסים והם הציגו סימפטומים של גמילה, אבל אחרי זמן לא רב הם חזרו לחיים
נורמלים. הכלוב הטוב הציל אותם.
אני חייב להגיד שבהתחלה הייתי קצת נבוך וקצת מבולבל. איך זה יכול
להיות? התיאוריה החדשה הזו, הסיפור החדש הזה, הוא תקיפה קיצונית כנגד כל מה שסיפרו
לנו ולימדו אותנו במאה השנים האחרונות. אבל ככל שמסתכלים על זה יותר וככל שמתעמקים
בסיפור הישן יותר לעומק מגלים בו דברים שלא מסתדרים ולא נראים הגיוניים – אלא אם
כן חושבים על הסיפור אותו מנסה לספר פרופ' אלכסנדר.
הנה ניסוי קטן שמתרחש סביבכם כל יום, ויום אחד גם אתם עשויים לקחת בו
חלק. אם תרוצו ותשברו את הירך (או כל שבר פתוח אחר בכל פעילות אחרת, או כל פציעה
קשה), ככל הנראה תגיעו לבית חולים ושם תקבלו דיאמורפין – השם הרפואי של הסם המוכר
והממכר הרואין. בבית החולים מסביבכם יהיו עוד רבים שיקבלו הרואין לתקופות ארוכות,
בעיקר לצורך שיכוך כאבים (אמא שלי קיבלה בעבר קוקאין בבית חולים). ההרואין שתקבלו
מהרופא בבית החולים יהיה מזוקק וטהור יותר ובעל השפעה חזקה הרבה יותר מאשר ההרואין
שבו משתמשים מכורים לסמים אשר קונים אותו מסוחרי סמים שמדללים אותו. אז אם הסיפור
הישן על התמכרות הוא נכון – שסמים הם מה שגורם להתמכרות ושהם גורמים לגוף להתצטרך
אותם – זה די ברור מה יקרה. אנשים יצאו מבית החולים כשהם מכורים לסמים ויחפשו אותם
ברחוב.
אבל יש משהו מוזר. זה כל כך נדיר שאפשר להגיד שזה אף פעם לא קורה. כפי
שמסביר ד"ר מייט גייבור, משתמשים רפואיים פשוט מפסיקים, למרות חודשים של
שימוש בסם. אותו הסם, בשימוש לאותו אורך זמן, הופך משתמשי רחוב למכורים נואשים
שיעשו הכל בשביל מנת הסם הבאה, ולא נוגע במשתמשים הרפואיים. איך?
אם אתם עדיין מאמינים שהתמכרות היא לא יותר מאשר השתלטות כימית על
המוח, אין בזה הגיון. אבל אם מסתכלים על התמונה דרך הסיפור החדש, היא נראית ברורה
יותר. משתמשי הרחוב, המכורים, הם כמו העכברים בכלוב הראשון – לבד, בבידוד, עם מקור
אחד בלבד לנחמה. המשתמשים הרפואיים הם כמו העכברים בכלוב השני, פארק העכברים. הם
הולכים הביתה, לחיים בהם הם מוקפים בתמיכה ובאנשים שהם אוהבים ואוהבים אותם בחזרה.
הסם הוא אותו הסם, אבל הסביבה אחרת.
זה מספק לנו תובנה חדשה ועמוקה יותר מאשר הצורך להבין מכורים. פרופ'
פיטר כהן, מאונ' ואן אמסטרדם וראש מרכז CEDRO לחקר הסמים, טוען שלבני אדם יש צורך עמוק
להתחבר וליצור קשרים. זה האופן שבו אנחנו משיגים סיפוק. אם אנחנו לא יכולים (מכל
סיבה) להתחבר לאחרים וליצור את הקשרים האלה, נתחבר לכל דבר שנוכל למצוא – הזמזום
של גלגל הרולטה או הדקירה של המזרק. כהן טוען שאנחנו צריכים להפסיק לדבר על
'התמכרות' ובמקום זה להתחיל לדבר על היקשרות. מכור להרואין (או הימורים, או מין או
כל דבר אחר) קשור לסם משום שהוא לא יכול היה להיקשר באופן מלא לשום דבר אחר.
זה אומר שההיפך של התמכרות הוא לא פיכחון. ההיפך מהתמכרות הוא קשר
אנושי.
אבל כל זה משאיר אותנו עם שאלה גדולה שאי אפשר להתעלם ממנה – האם כל
המדענים והמחקרים האלה אומרים שקשרים כימיים לא משנים? הרי אפשר להיות מכורים
להימורים ואף אחד לא יחשוב שאתם מזריקים לעצמכם חבילות קלפים. המצב שבו אנשים
מכורים, אבל למשהו שהוא לא כימי, הוא לא רק מצב אפשרי, הוא מצב קיים. תלכו לפגישה
אחת של "מהמרים אנונימיים" והאנשים שם יהיו מכורים בדיוק כמו מכורים
להרואין וקוקאין. ובכל זאת, על שולחן ההימורים אין שום דבר כימי. אז מה קורה?
אנחנו עדיין נשארים עם השאלה האם לכימיה אין שום תפקיד בהתמכרות?
מסתבר שיש ניסוי שנותן לשאלה הזו תשובה די מדוייקת.
רוב האנשים מסכימים על כך שעישון הוא התהליך הממכר הנפוץ ביותר.
הכימיקל הממכר בטבק מגיע מהסם ניקוטין שנמצא בו. לכן כשפותחו מדקות הניקוטין בשנות
ה-90 היה גל עצום של אופטימיות – המעשנים המכורים יוכלו לקבל את הסם שלהם, מבלי
לצרוך את החומרים הרעילים והקטלניים האחרים שיש בעישון סיגריות. אך מחקר שנעשה
בתחום מצא שרק 17.7 אחוזים מהמעשנים היו מסוגלים להפסיק באמצעות שימוש במדבקות
ניקוטין. זה אולי מעט, אבל זה לא שום דבר. אם החומר הכימי אחראי ל-17.7 אחוזים
מההתמכרות, עדיין מדובר במליונים של חיים שנהרסים מסביב לעולם. אבל הדבר שזה חושף,
שוב, הוא שהסיפור שלימדו אותנו במשך שנים על הגורם הכימי להתמכרות הוא אולי אמיתי,
אבל מהווה רק חלק קטן מתמונה גדולה בהרבה.
יש לזה השלכות עצומות על המלחמה בת מאה השנים בסמים. המלחמה הזו –
שהורגת אנשים מהקניונים של מכסיקו ועד לרחובות העיר בה אתם גרים – מבוססת על הטענה
שאנחנו צריכים לבער ולעקור מערך של כימיקלים משום שהם חוטפים מוחות של אנשים
וגורמים להתמכרות. כאילו הם היו זומבים. אבל אם הסמים עצמם הם לא הגורם העיקרי
להתמכרות – אם, למעשה, מחסור הקשרים הוא הגורם העיקרי להתמכרות – אז יש בזה מעט
מאוד היגיון.
באופן אירוני, המלחמה בסמים ובהתמכרויות, כפי שהיא נעשית עכשיו, רק
מגדילה את המניעים של התמכרות. מכורים לסמים מורחקים מהחברה ובמקרים רבים מושלכים
לכלא. הם מוענשים בבידוד מתמשך כעונש על ההתמכרות שלהם ועל השימוש בסמים. מדובר
בדבר הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו ליצירה מחדש של כלובי העכברים שהובילו
להתמכרות קטלנית שנגמרת במוות. כשאותם מכורים ישתחררו מהכלא, הם לא יוכלו להיות
מועסקים בגלל העבר הפלילי שלהם, מה שמבטיח שרק יידחקו לשולי החברה עוד יותר. מדובר
במעגל שרק מגביר ומגדיל את הבידוד של מי שבידוד הוא מה שדחף אותו לעבר התמכרות
מלכתחילה.
אבל לסיפור הזה יש אלטרנטיבה. אפשר לבנות מערכת שמעוצבת ומתוכננת
באופן כזה שתעזור למכורים להתחבר מחדש לעולם – וכך להתגבר על ההתמכרות ולהשאיר
אותה מאחוריהם.
לא מדובר בתיאוריה בלבד. הדבר הזה כבר קורה. לפני כ-15 שנים, פורטוגל
היתה אחת מהמדינות עם בעיית הסמים החמורה ביותר באירופה, כאשר אחוז שלם מהאוכלוסיה
היה מכור להרואין. לצורך ההשוואה, דמיינו שבישראל היו חיים היום 82,000 אנשים
שמכורים להרואין בלבד, בלי לספור התמכרויות אחרות. בפורטוגל ניסו במשך שנים להילחם
בבעיית הסמים בדרך המסורתית לפי הסיפור הישן, אבל לא רק שזה לא עזר, הבעיה הלכה
והחמירה. אז הם ניסו משהו שונה באופן קיצוני – הם החליטו לעשות דה קרימיניליזציה
לסמים, להפוך את הכל לחוקי ולהעביר את כל הכסף בו השתמשו למלחמה בסמים אותו השקיעו
בלעצור ולכלוא מכורים למטרה אחרת – לחבר מחדש את המכורים. לחבר אותם לעצמם ולחברה
סביבם. הצעד הבא, ואולי החשוב ביותר, היה להבטיח להם דיור מוגן ולאפשר להם לחזור
לעבוד כך שתהיה להם מטרה בחיים ומיטה לצאת ממנה. הם הקימו מרפאות מיוחדות שכל
המטרה שלהן היתה לעזור למכורים להתחבר מחדש לעצמם ולסביבה אחרי שנים של טראומה,
בידוד, התעלמות והשתקה.
התוצאות של המהלך הזה? מחקר שהתפרסם ב-British
Journal of Criminology הראה שמאז שינוי המדיניות שיעור ההתמכרות והשימוש בסמים ירד ב-50
אחוזים. 50 אחוזים. זה המון. אפילו המתנגד הגדול ביותר למהלך הזה בפורטוגל – Joao Figueira, מי שהיה ראש המחלקה למלחמה בסמים – מודה היום ששום דבר ממה שהוא
חזה לא התממש ושהוא מקווה ששאר העולם ישתמש בפורטוגל כדוגמה ויפעל כמוה.
הסיפור הזה רלבנטי לא רק למכורים, הוא רלבנטי עבור כולנו משום שהוא
מכריח אותנו לחשוב על עצמנו אחרת. בני אדם הם חיות מתקשרות. אנחנו בנויים כך
שאנחנו צריכים להתחבר ולהיקשר לאחרים. במובן הזה, אחד המשפטים הכי חכמים של המאה
העשרים היה של E. M. Forester – "רק תתחברו" (ובמובן הזה, הפרסומת
האלמותית של חברת נוקיה "connecting people" היתה לא פחות מגאונית). אבל החברה שיצרנו במשך השנים ושבה אנחנו
חיים היא חברה שמנתקת קשרים כאלה או במקרה הטוב מציעה מעין פארודיה בדמות
האינטרנט. העליה בשיעור המכורים וההתמכרויות (כן, גם התמכרות לאינטרנט), היא רק
סימפטום של בעיה עמוקה יותר באופן שבו אנחנו חיים – מכוונים את המבט שלנו אל עבר
הדבר המנצנץ הבא שאנחנו צריכים לקנות (כדי שיסתכלו עלינו ויצרו איתנו קשרים) במקום
אל עבר בני האדם האחרים שמקיפים אותנו.
הסופר ג'ורג' מונביוט קרא לזה "עידן הבדידות". יצרנו חברה
אנושית שבה אנשים נדחקים לשוליים ומנותקים מהקשרים שלהם בקלות גדולה יותר מאשר אי
פעם. פרופ' אלכסנדר, ההוא מפארק העכברים, טוען שבמשך זמן רב מדי דיברנו על החלמה
אישית מהתמכרות. עכשיו אנחנו צריכים לדבר על החלמה חברתית – איך אנחנו מחלימים,
ביחד, מהחולי של בידוד שגורם לנו ולחברה שלנו לשקוע.
העדויות האלה מאתגרות אותנו לא רק במובן הפוליטי. הן מכריחות לשנות לא
רק את החשיבה שלנו, הן מכריחות אותנו לשנות את עצמנו באופן גורף.
לאהוב מכורים זה דבר קשה. הפיתוי לבחור בדרך שמוצגת באופן תדיר באמצעי
התקשורת השונים ולבצע "התערבות" – להגיד להם להתאפס על עצמם ולהפסיק או
להפסיק את הקשר איתם – הוא גדול. המסר בדבר כזה הוא שמכור שלא יפסיק את השימוש,
ינותק. זה בדיוק המסר של המלחמה המסורתית בסמים ובהתמכרות, ששקע עמוק כל כך במחשבה
ובהתנהגות שלנו ובחיים האישיים שלנו. אבל כמו שראינו, זה רק יחמיר ויעמיק את
ההתמכרות שלהם, ואז נאבד אותם לנצח.
במשך כמעט מאה שנים שרנו שירי מלחמה על התמכרויות ועל סמים. הגיע הזמן
שנחליף אותם בשירי אהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה