יום שלישי, 6 בינואר 2015

אנושי, אנושי מדי (וידאו) | שלושה פרקים על ניטשה, היידגר וסארטר

אור יניר - פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית
פרידריך ניטשה, מרטין היידגר וז'אן-פול סארטר הם שלושה מההוגים הבולטים ב-150 השנים האחרונות, ובוודאי שלושה שעוררו מחלוקת רבה סביבם, כמו גם עניין פוליטי סביב ההקשרים שלהם למשטרים טוטליטאריים.

במקרה של ניטשה, החיבור לנאציזם היה מזויף ונרקח אחרי מותו על ידי אחותו האנטישמית. יחד עם זאת, הפילוסופיה של ניטשה רחוקה מלהיות כזו שמעודדת שיוויון והתפיסה הפוליטית שלו היא בהחלט לא דמוקרטית. המקרה של היידגר מעורר עוד יותר אי נחת – אולי הפילוסוף החשוב ביותר של המאה ה-20 ומחבר הספר Being and Time היה חבר מוצהר במפלגה הנאצית (אותה לא עזב עד למותו) והחזיק בדעות פאשיסטיות. סארטר, מחבר הספר Being and Nothingness הואשם רבות בתמיכה בסטאליניזם. העובדות האלה מעלות שאלות חשובות, אבל אני רוצה להניח אותן בצד ולהתייחס למחשבות שלהם כאוטונומיות ומנותקות מהחושב, בשל התרומה האדירה שלהן.


למרות האסוציאציות המטרידות, שלושת הפילוסופים האלו, ביחד עם סרן קירקגור ואלבר קאמי, נחשבים לנציגים הבולטים ביותר של הפילוסופיה הקיומית. פילוסופיה המדגישה חופש מול מערכות פוליטיות ודתיות המדכאות את האדם ומבקשות להגדיר את חיי האדם על פי ערכים שנקבעו מראש על ידהן. השאלה האם שלושת ההוגים ראויים לתואר "אקזיסטנציאליסטים" או לא (היידגר, כמו גם קאמי, דחה את התואר הזה באופן נחרץ) גם היא שאלה המעוררת מחלוקת. ובכל זאת, הסדרה התיעודית של ה-BBC שנקראת "אנושי, אנושי מדי" (על שם ספרו של ניטשה משנת 1878) קושרת את שלושת ההוגים ביחד.

 הפרק הראשון (למעלה) מציג את האתאיסט הגרמני מהמאה ה-19 – ניטשה - דרך ראיונות עם חוקרים וכותבי ביוגרפיות שלו. הפרק השני (מתחת) פונה להיידגר, ומציג דיונים כנים אודות השתייכותו למפלגה הנאצית ועל ההשלכות על החשיבה שלו. הפרק השלישי והאחרון מתמקד בסארטר, היחיד מבין השלושה שכינה את עצמו אקזיסטנציאליסט.


המושג "אקסיזטנציאליזם" הפך לרשת רחבה המאגדת בתוכה דמיון בעבודתם של הוגים שונים בעלי דעות שונות ונרחבות. מבחינה היסטורית המושג "אקסיזטנציאליזם" שייך לקבוצה ספרותית-פילוסופית משנות ה-40 וה-50 אשר סארטר היה המייצג הבולט ביותר שלה, ויש שיאמרו הפילוסוף הקיומי האמיתי היחיד.


אף על פי כן, התווית "אקסיזטנציאליזם", כפי שהיא נמצאת בשימוש היום, לוכדת משהו מהנועזות ואולי אף סכנה של פילוסופיה קיצונית באופן יחסי המגדירה מחדש, או דוחה, נורמות וערכים מסורתיים. למרות הפגמים (הלא מעטים יש לומר) של כל אחד משלושת ההוגים הללו, לחשיבתם וכתביהם היתה, ועדיין ישנה, תרומה משמעותית ביותר להבנה שלנו אודות מה זה אומר להיות אדם – ולהיות אינדיבידואל – בחברה ובעולם שהולך והופך יותר ויותר למכני, הומוגני, ולא הומאני.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה