האם המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

הדבר שממנו מפחדים בני האדם יותר מכל הוא המוות. המוות הוא גם הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל – כולנו, לא משנה היכן נולדנו ולמי, נמות בסופו של דבר. זו אולי קלישאה, אבל המוות הוא הדבר הבטוח היחיד בחיים – וזו מחשבה מעוררת חרדה. רבים מאיתנו, במיוחד בתרבות המערבית, התנו את עצמם להתמודד עם המציאות הזו על ידי אי התמודדות איתה – לא רק לפחד מהמוות, אלא להתעלם ממנו לגמרי. המחשבה על המוות, על הסופיות של החיים שלנו אל מול הנצחיות של הקיום והאינסופיות של הזמן, לא רק מפחידה אותנו, אלא משפיעה על החיים שלנו בלי שאנחנו שמים לב גם – ואולי בגלל – שאנחנו לא חושבים עליה. אבל האם דווקא לחשוב על המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

סטיב ג'ובס, המנכ"ל האגדי של אפל, שאל פעם את השאלה "אם היום היה היום האחרון של החיים שלכם, האם הייתם מבלים אותו באופן שבו אתם עומדים לעשות את זה?". ג'ובס כמובן לא הראשון ששאל את השאלה הזו, שבעצם מעלה את רעיון החזרה הנצחית של ניטשה. את רעיון החזרה הנצחית ניתן לפרש ולהסביר בכל מיני דרכים, אבל אני רוצה להתייחס אליו בצורה הבאה – אם הייתם יודעים שאחרי שתמותו תחזרו שוב לחיים, ותחיו את אותם החיים בדיוק – כל דבר טוב או רע שקרה לכם בחיים יקרה שוב בדיוק באותו האופן, האם הייתם משנים משהו באופן שבו אתם חיים? האם תהיו מוכנים לחיות שוב את אותם החיים בדיוק?

כשחושבים על השאלה הזו לעומק, היא הופכת למפחידה ומשחררת בו זמנית. מפחידה משום שהיא מעלה למודעות שלנו את העובדה שאי אפשר לחמוק ממנה - שיום אחד כל מה שאנחנו אוהבים וכל מה שאנחנו מעריכים יפסיק להתקיים דרך העיניים שלנו. משחררת משום שההכרה הזו יכולה להניע אותנו לחשוב איך אנחנו רוצים לחיות עד אז.

עבור רבים, סיפור החיים שלנו הופך לאט ובצורה בלתי מורגשת לכזה שמרגיש כמו בייצור המוני, כמו תוצר של פס ייצור. אנחנו נולדים והופכים לפעוטות משועשעים ומלאי דמיון וצחוק אינסופי. וכשאנחנו גדלים ומתבגרים אומרים לנו שאנחנו צריכים ללמוד ולעבוד קשה כדי להצליח.

העולם הופך לתחרותי יותר ויותר, והתחרות הזו מכריחה אותנו להשקיע את הזמן הנדרש בכדי להבטיח הצלחה והישרדות. אנחנו מוצאים עבודה בטוחה ומכניסה, לא כדי להתעשר, אלא כדי לא להפוך לחסרי כל. אנחנו מופצצים בלי הפסקה על ידי פרסומת אחרי פרסומת, פופ אפ אחרי פופ אפ, שמראים לנו תמונה מעוותת של המציאות ושל הצלחה. ואנחנו קונים את התמונה הזו בשטרות ובכרטיסי אשראי, ומשעבדים את עצמנו לעבודה כדי לשלם עליה. אי שם באמצע המהלך הזה, אנחנו מאבדים קשר עם עצמנו, עם התשוקות והרצונות העמוקים ביותר שלנו ועם תחושת החופש שלנו.

אנחנו מקימים משפחה ומעבירים את אותם ערכים לילדים שלנו, ממשיכים במסלול צר האופקים הזה כדי להישאר בתוך הנורמות החברתיות. חלק גדול מאיתנו הולכים בשביל החיים כשהם מודרכים יותר על ידי הימנעות ממה שהם לא רוצים, ולא על ידי התקרבות למה שהם רוצים. אנחנו מתרחקים מכאב, אבל לא בהרכח מתקרבים להנאה. וכמו שטיילר דרדן, הגיבור של פייט קלאב אמר – This is your life and it's ending one minute at a time.

החלק הטוב בסיפור החיים שלנו, הוא שאנחנו אלה שכותבים אותו. אמנם יש לא מעט דברים שאין לנו שליטה עליהם, אבל יש דבר אחד שבהחלט יש לנו שליטה עליו – איך אנחנו מנצלים את הזמן שלנו. לא משנה כמה קדחתניים וכאוטים החיים שלנו, אנחנו תמיד יכולים למצוא זמן במהלך היום – דקות או שעות – כדי לעשות את הצעד הראשון ולשחרר את עצמנו מהאוטומטיזציה היום יומית הזאת. וכאן נכנסת המחשבה על המוות – הצעד הראשון הוא לחשוב ולהרגיש שיום אחד נפסיק להתקיים.

"Life should not be a journey to the grave with the intention of arriving safely in a pretty and well preserved body, but rather to skid in broadside in a cloud of smoke, thoroughly used up, totally worn out, and loudly proclaiming "Wow! What a Ride!" – Hunter S. Thompson

נזירים בודהיסטים מתרגלים "מדיטציית גופות", כפי שהמליץ בודהה בעצמו. "הגוף הזה גם הוא", מלומדים הנזירים, "זה טבעו, זה עתידו, זה גורלו הבלתי נמנע".

באופן פרדוקסלי, המדיטציה הזו, הדמיון הממשי של המוות, הוא המפתח לחיים טובים יותר. המחשבה הזו מעלה למודעות את הטבע הסופי ובר החלוף של הקיום הפיזי שלנו, ומעוררת התכנסות בין רצונות מידיים וזמניים לבין מטרות קיומיות גדולות יותר. במילים אחרות, המחשבה הממשית על המוות מעוררת את השאלה "האם אני עושה את השימוש הנכון בחיים שלי?"

למעשה, רוב האנשים סובלים מחוסר תיאום חמור בין השניים. בשנת 2004 התפרסם במגזין היוקרתי Science מחקר של קבוצת חוקרים וביניהם זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן שבחן את רמת הסיפוק מפעילויות יומיומיות (קבוצת המחקר הכילה נשים בלבד). היינו מצפים שרמת הסיפוק הגבוהה ביותר תהיה מפעילויות שאנחנו עושים מתוך בחירה. אבל לא כך הדבר. הנשים במחקר דיווחו על סיפוק רב יותר מפעילויות כמו תפילה, פולחן ומדיטציה מאשר פעילויות כמו צפיה בטלביזיה. אך למרות זאת, דיווחו על זמני צפייה בטלביזיה גבוהים פי חמישה (!) מאשר עיסק בפעילויות רוחניות שנתנו להן סיפוק גדול יותר.

יותר מכל, המחקר הזה מדגיש את בעיית חוסר התיאום. לפי סקר של הלשכה הסטטיסטית האמריקאית בשנת 2014, בילה האמריקאי הבוגר הממוצע זמן ארוך פי ארבעה בצפייה בטלביזיה מאשר פעילויות חברתיות, וזמן ארוך פי עשרים בצפייה בטלביזיה מאשר פעילויות רוחניות. הסקר לא בחן זמן גלישה באינטרנט, אבל אפשר לדמיין מה היו התוצאות אם כן.

חוסר התיאום מוביל לשעמום וחרטה. היה לי פעם מטופל שהיה מכור, בין השאר, לתשבצי הגיון. נשמע כמו פעילות פנאי לא מזיקה, נכון? אבל אותו מטופל לא חשב ככה – הוא היה אכול אשמה על כך שכילה שעות על גבי שעות בפתירת תשבצים עד כדי כך שזו היתה סיבת הפניה שלו לטיפול.

מעט אנשים חולקים את העניין בתשבצי הגיון אולי, אבל רבים חולקים את אותה החרדה. מליונים ברחבי העולם מקבלים בכל שנה החלטה לשנה החדשה "לבזבז פחות זמן", ואני מניח שתוך כדי קריאת הפוסט הזה ישנם לא מעט אנשים שקצת שונאים את עצמם עכשיו כי בזבזו עשר דקות מהחיים שלהם על קריאת כתבה על "הסלבריטאים בעלי העור הכי רע".

אז למה אנחנו מכלים את הזמן דווקא בפעילויות שלא מספקות אותנו ושאנחנו מרגישים אשמים בגללן?

I'm not afraid from death, I just don't want to be there when it happens" – Woody Allen"

חלק מכם אולי יגידו שזה חושף את ההעדפות האמתיות שלנו לראות טלביזיה וללחוץ על קליקבייטים מאשר לעסוק בדברים רוחניים יותר וכאלה שמסבים לנו יותר סיפוק. אבל אני אגיד לכם, הספקנים, שזה לא יותר מאשר טעות בקבלת החלטות. החיים היומיומיים שלנו הם שיעור בהסחת דעת. אנחנו חושבים על העבר ועל העתיד יותר מאשר על ההווה, אנחנו נמצאים במקום אחד פיזית ובמקום אחר מנטלית. בלי מודעות לזה אנחנו מבזבזים את ההווה באופן חסר מחשבה על פעילויות בעלות ערך נמוך. אנחנו מעדיפים לקרוא על "עשרת הפדיחות הגדולות ביותר" מאשר לעסוק בדברים החשובים באמת, כי הם יכולים להיות קשים, כואבים ומעוררי חרדה.

הפתרון הוא לא "להפסיק לבזבז זמן". אל תפסיקו לחלוטין לראות טלביזיה, לפתור תשבצי הגיון או לקרוא טורים ב-buzzfeed. הפתרון הוא להעלות את המחסור בזמן ואת בעיית אי ההתאמה למודעות שלנו.

גם אם מדיטציית המוות ולחשוב כל הזמן על כך שנמות בסוף זה מעט יותר מדי, עדיין ישנן דרכים טובות לתרגל את הנקודה הזו ולחיות את החיים טוב יותר ממה שחייתם אותם בזמן שעבר. למשל, אם אתם מתכננים הקיץ חופשה, נסו לחשוב מה הייתם עושים במשך שבוע או שבועיים אם זו היתה ההזדמנות האחרונה שלכם – עם מי הייתם מעדיפים לחזור לקשר ולבלות אותה? האם הייתם מרגיעים את הנפש בריטריט במדבר, שיכורים במקסיקו או במוזיאון באנגליה?

אם זו היתה השעה האחרונה בחיים שלכם, האם הייתם מבלים אותה מול פייסבוק, או שהייתם מעדיפים לקרוא משהו שמעשיר ומעודד אתכם? האם הייתם כותבים טוקבק עוקצני לפוסט הזה, או מתקשרים לחברים לבדוק מה שלומם?

חלק מהאנשים יגידו שמבחן "השנה האחרונה" הזה פשוט לא פרקטי. "אם היתה לי שנה אחת לחיות הייתי מרוקן את כל כרטיסי האשראי שלי" היא תגובה לא נדירה. אבל האמת היא שזה כנראה פשוט לא נכון. במחקר שפורסם לא מזמן במגזין המדע PLOS One, בדקו שני פסיכולוגים את הערך של כסף כשאנשים הרהרו במוות. אפשר בקלות להניח שבמצב כזה אנשים יעריכו יותר הוצאות מידיות על פני הוצאות עתידיות. אבל תוצאות המחקר הראו שמחשבה על המוות גרמה למשתתפים לרצות להוציא פחות כסף מאשר תרחישים אפשריים אחרים.

תגובה נפוצה אחרת היא שטיפוח מודעות למוות ולמחסור בזמן יהפוך אתכם לזועפים ורציניים מדי, אבל גם זה לא נכון. למעשה, ישנן עדויות שזה יהפוך אתכם למצחיקים יותר. במחקר שנעשה בשנת 2013 נמצא שאנשים שחשבו על מוות דיבבו קומיקס בצורה מצחיקה יותר מאשר אנשים שחשבו על כאב.

אז לא, אל תחשבו כל הזמן על זה שאתם הולכים למות, כי זה כנראה יעורר בכם חרדה משתקת. אבל תעצרו רק לרגע פעם ביום, ותשאלו את עצמכם האם אתם חיים את החיים שלכם כמו שאתם רוצים? האם השקעתם את הזמן שלכם היום בדברים שבאמת עושים לכם טוב וגורמים לכם לסיפוק ולהנאה, או שהזמן הלך לכם לאיבוד בין טוויטר לאינסטגרם?

הרעיון הוא לא לשקוע במרה שחורה כי נמות. הרעיון הוא לשים לב איך אנחנו מנצלים את הזמן שלנו ובמה אנחנו משקיעים אותו, כדי שכשנגיע למוות, לא נתחרט.