אתם יודעים לשאול את עצמכם "מה אני רוצה?", הנה שאלה הרבה יותר טובה

כולם רוצים להרגיש טוב. כולם רוצים לחיות חיים שמחים, קלים ונטולי דאגות, להתאהב, שיהיה להם סקס מעולה ומערכות יחסים טובות, להיראות מצוין, לעשות כסף, להיות פופולריים ושיכבדו אותם. כולם ירצו את זה, קל לרצות את זה.

אם אתם שואלים את עצמכם "מה אני רוצה בחיים?" והתשובה היא משהו כמו "אני רוצה להיות שמח, משפחה נהדרת, חברים טובים ועבודה שאני אוהב", זה כל כך עמום ונפוץ שזה בקושי אומר משהו כי כל אחד מגדיר את הדברים האלה קצת אחרת, אבל דומה.

שאלה מעניינת יותר, שאולי לא שאלתם את עצמכם אף פעם עד היום, היא איזה כאב אתם מוכנים שיהיה לכם בחיים? על מה אתם מוכנים להיאבק?

למה זו שאלה מעניינת יותר? בגלל שבמידה רבה היא משפיעה על איך יראו החיים שלכם ואיזה מסלול יהיה להם יותר מכל שאלה אחרת.

כולם רוצים עבודה מדהימה ובטחון כלכלי – אבל לא כולם רוצים לסבול 80 שעות עבודה בשבוע, נסיעה יומיומית ארוכה לעבודה, עבודת ניירת מעצבנת, היררכיה שרירותית, ביורוקרטיה ושעמום אינסופי של תאים מרובעים. אנשים רוצים להיות עשירים בלי הסיכון, בלי הקרבה, בלי הסיפוק הדחוי שהכרחי להשגת העושר הזה.

כולם רוצים סקס טוב ומערכות יחסים אדירות – אבל לא כולם מוכנים לעבור דרך השיחות הקשות, השתיקות המוזרות, הדרמה הנפשית ורגשות הפגיעות שנדרשים כדי להגיע לשם. אז הם מתפשרים על מה שיוכלו להגיע אליו בלי זה. הם מתפשרים ושואלים במשך שנים "מה אם?". מה אם הייתי בוחר אחרת, עד שהשאלה הופכת מ"מה אם?" ל"זה הכל?". וכשעורכי הדין הולכים הביתה והצ'ק של המזונות מגיע בדואר הם שואלים את עצמם "בשביל מה זה היה?", אם לא בשביל הפשרות שעשו והציפיות שהיו להם במשך 20 שנה, אז בשביל מה זה היה?

אושר, או שמחה ליתר דיוק, דורשת מאבק. הנקודה החיובית היא תופעת הלוואי של ההתמודדות עם השלילי, עם המאבק. אפשר להימנע מהתנסויות שליליות רק במידה מסויימת, עד שהן חוזרות רעבות והרסניות יותר מאי פעם.

בבסיס ההתנהגות האנושית, הצרכים שלנו בסך הכל די דומים אחד לשני. התנסויות חיוביות הן קלות להתמודדות. אלה ההתנסויות הקשות שכולנו, בהגדרה, נאבקים איתן. לכן מה שאנחנו מקבלים מהחיים לא נקבע על ידי הרגשות החיוביים שאנחנו שואפים אליהם, אלא על ידי השאלה איזה רגשות שליליים אנחנו מוכנים ויכולים לשאת בכדי להגיע לאותם רגשות חיוביים.

אנשים רוצים גוף מדהים. אבל לא יהיה לכם אחד כזה אם לא תעריכו את הכאב והמתח הגופני שבא עם לחיות בחדר כושר במשך שעות, אלא אם אתם אוהבים לתכנן ולחשב את האוכל שלכם כך שיתאים לצלחות קטנות ממש שיסתדרו עם החיים שלכם.

אנשים רוצים להקים עסק משלהם ולהגיע לעצמאות כלכלית. אבל לא הופכים למשקיע מצליח מבלי להעריך את הסיכון, אי הוודאות, הכשלונות החוזרים בדרך ושעות עבודה משוגעות על רעיון שאתם בכלל לא יודעים אם הוא יצליח או לא.

אנשים רוצים שותף, בן או בת זוג. אבל לא מושכים מישהו או מישהי מדהימים מבלי להעריך את המערבולות הרגשיות שבאות עם דחיות, מתח מיני שלא מוצא פורקן או בהיה בטלפון שלא מצלצל. זה חלק ממשחק האהבה, וזה משחק שאי אפשר לנצח בו אם לא משחקים.

מה שקובע את ההצלחה שלכם הוא לא השאלה "ממה אני רוצה להינות?". השאלה היא "איזה כאב אני מוכן ויכול לשאת?". איכות החיים שלכם לא נקבעת על ידי איכות החוויות החיוביות, אלא על ידי איכות החוויות השליליות, כמה מוזר שזה נשמע. להיות טובים בהתמודדות עם חוויות שליליות משמעו להיות טובים בהתמודדות עם החיים.

יש בחוץ כל מיני עצות בסגנון של "אתם רק צריכים לרצות את זה מספיק!". ובכן, מה שיש לי להגיד על זה הוא שזה נסיון כמעט נואש למכור פנטזיה לא מציאותית.

כולם רוצים משהו. וכולם רוצים משהו מספיק. הם רק לא תמיד מודעים למה זה הדבר הזה שהם רוצים, או מה שהם רוצים מספיק. 

וזה קורה בגלל שאם רוצים את היתרונות וההטבות של משהו בחיים, צריך לרצות גם את המחיר שבא איתם. אם אתם רוצים גוף לחוף הים, אתם צריכים לרצות את הזיעה, הכאב, הבקרים המוקדמים והרעב הפתאומי. אם אתם רוצים יאכטה, אתם צריכים לרצות גם את הלילות המאוחרים, הצעדים העסקיים שכרוכים בסיכון ואת האפשרות שתעצבנו מישהו, או קהל שלם.

אם אתם מוצאים את עצמכם רוצים משהו חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, ובכל זאת לא קורה שום דבר ואתם לא מתקרבים לזה, אז אולי מה שאתם רוצים באמת הוא פנטזיה, אידיאליזציה, תמונה או הבטחת שווא. אולי מה שאתם רוצים הוא לא מה שאתם רוצים, אתם רק נהנים לרצות את זה. אולי אתם בכלל לא רוצים את זה.

לפעמים אני שואל מטופלים לא מה הם רוצים, אלא מה הם בוחרים לסבול. באופן לא מפתיע, הם מסתכלים עלי כאילו יש לי אף נוסף על המצח. אבל אני שואל את השאלה הזו כי היא מספרת לי עליהם יותר מאשר התשוקות והפנטזיות שלהם. חייבים לבחור משהו, ודבר אחד שאי אפשר לבחור הוא חיים נטולי כאב. לא הכל יכול להיות חדי קרן ודובוני איכפת לי, ובסופו של דבר השאלות הקשות הן אלה שעושות את ההבדל. הנאה היא שאלה קלה, והתשובות של כולנו הן לא מאוד רחוקות אחת מהשניה. השאלה המעניינת יותר היא הכאב – מה הכאב שאתם מוכנים לשאת ולהתמודד איתו?

התשובה לשאלה הזו באמת תקדם אתכם. זו שאלה שיכולה לשנות את החיים. זה מה שהופך אותי לאותי ואתכם לאתכם. זה מה שמגדיר אותנו ומבחין בנינו, ובאופן אולטימטיבי גם מחבר אותנו.

במשך רוב שנות הילדות וההתבגרות שלי, פחות או יותר עד הצבא, 

למדתי מוזיקה (ומדובר בכמעט מחצית החיים שלי), ובמשך כל הזמן הזה פינטזתי להיות מוזיקאי, רציתי להיות רוק סטאר. וזו פנטזיה שהיתה מדוייקת עד לפרטים הכי קטנים, והעסיקה אותי במשך שעות, שבועות, חודשים ושנים. גם אחרי שהתגייסתי והפסקתי לנגן, הייתי בטוח לגמרי שאני אחזור לזה וזה יקרה. אבל אז התחלתי ללמוד, ואז הייתי צריך לעבוד כדי לממן את הלימודים, ואז הייתי צריך למצוא זמן, ואז... לא קרה כלום. למרות שזו היתה הפנטזיה שלי במשך משהו כמו עשור וחצי, היא מעולם לא הפכה למציאות, ולקח לי זמן להבין למה – לא באמת רציתי את זה. זה לא שלא רציתי את זה מספיק. פשוט לא באמת רציתי את זה. רציתי משהו אחר.

מה שרציתי באמת, מה שהייתי מאוהב בו, לא היה "להיות מוזיקאי", רציתי את התוצאה הסופית, את התהילה והזוהר. לא את התהליך. ובגלל זה, זה לא קרה. ולא קרה שוב, ושוב. למעשה, אפילו לא ניסיתי מספיק כדי להיכשל בזה.

העבודה השחורה והיומיומית של אימונים ותרגולים ללא הפסקה, הלוגיסטיקה והחיפוש המתמיד למצוא איפה ועם מי לעשות חזרות, למצוא מקומות להופיע בהם והמאמץ והדאגה שלמישהו באמת יהיה איכפת מספיק והוא יבוא להופעה. מיתרים קרועים, מגברים מפוצצים, סחיבת ציוד כבד ממקום למקום בלי אוטו. זה הר של חלומות ומסע ארוך לפסגה. ומה שלקח לי זמן לגלות זה שלא רציתי לטפס כל כך הרבה וכל כך גבוה. פשוט אהבתי את לדמיין את התמונה של הפסגה.

חלקים מסוימים בחברה ובתרבות יגידו לי שאיכשהו הכשלתי את עצמי, שאני אחד שפורש או סתם לוזר. כל מיני ספרים ועצות של עזרה עצמית יגידו שלא הייתי אמיץ מספיק, נחוש מספיק או שלא האמנתי בעצמי מספיק – בעיקר שלא הייתי מספיק. משקיעים או סטראטאפיסטים יגידו שהשתפנתי מול החלום שלי ונכנעתי להתניה החברתית הקונבנציונלית.

אבל האמת הרבה פחות מעניינת מזה – חשבתי שרציתי משהו, אבל התברר שלא. סוף הסיפור.

רציתי את הפרס, אבל לא את המאבק. את התוצאה ולא התהליך. הייתי מאוהב לא בקרב, אלא רק בנצחון. והחיים פשוט לא עובדים ככה, לא מנצחים בשום דבר בלי להילחם עליו.

מי שאנחנו נקבע על ידי הערכים שעליהם אנחנו מוכנים להילחם, שעבורם אנחנו מוכנים לסבול. אנשים שיכולים לשאת את, ונהנים מהמאבק הפיזי שלהם מול עצמם בחדר הכושר, הם אלה שיהיה להם את הגוף שהם רוצים. אנשים שנהנים מסופי שבוע עתירי פוליטיקה של סולם הדרגות, הם אלה שיטפסו בו. אנשים שמסוגלים להכיל ולהתמודד עם הלחצים ואי הוודאויות של אמנים בתחילת דרכם, הם אלה שיצליחו לחיות מזה.

זו לא עוד קריאה לגייס את כח הרצון שלכם או לאכול חצץ ולירוק דם. זו לא עוד תוכחה סטייל "no pain, no gain".

זה המרכיב הפשוט והבסיסי ביותר של החיים – המאבקים שלנו הם אלה שקובעים את ההצלחה שלנו, ולא משנה באיזה נושא ותחום. אז אל תחשבו מה אתם רוצים, תחשבו על מה אתם מוכנים להילחם ועבור מה אתם מוכנים לסבול, ותבחרו בחוכמה.