האם לחיים יש משמעות?

"חוסר משמעות" היא אורחת שכיחה בחדר הטיפולים.
הרבה אנשים שפונים לטיפול אינם סובלים מפתולוגיה כזו או אחרת, אלא מרגישים שהחיים שלהם חסרים משהו, שהם התרוקנו ממשמעות. זו הרגשה שיכולה להתגנב לאיטה לאורך זמן, או להופיע בפתאומיות בעקבות שינויים גדולים בחיים (פרידה מבן או בת זוג, פיטורין וכו').

חלק מהאנשים נוטים להגיד שזו בעיה שצריך להפנות למרכז למדיטציה הקרוב או לבית הכנסת. "משמעות" היא מושג מעורפל, ויש מי שאוהבים לקשור אותה לרוחניות ולתקווה להתעלות מעבר לאופק האנושי. זו עלולה להיות גישה שלא ממש עוזרת.

תחושת חוסר משמעות, מעבר לכל צל של ספק, אינה קשורה בהכרח לחפוש אחרי אלוהים (בכל צורה) או לאובדן אמונה דתית. תחושת חוסר משמעות בחיים יכולה להתבטא בהרגשה של ריקנות פנימית, תחושה כי מרכיב חיוני חסר לנו בחים. אם מציאת משמעות היתה בהכרח דורשת התעלות רוחנית או מרכיב דתי, אזי כל אלו שמחזיקים בגישה נטורליסטית וחילונית היו נידונים לחיים חסרי משמעות.

במקום זאת, משמעות יכולה להימצא ולהיות בעולם הסובב אותנו.

מי שידעאת זה טוב במיוחד הוא ויקטור פרנקל – ניצול מחנות ההשמדה בשואה, פסיכיאטר ומחבר הספר "האדם מחפש משמעות" – שכתב על המושג "ריק קיומי" שמשתלט עלינו לפעמים. פרנקל האמין שדאגה המרוכזת אך ורק בנו אינה מסייעת למציאת ויצירת משמעות בחיים, וכי אנחנו יכולים למצוא משמעות בקלות יותר כשאנחנו עסוקים ובחוייבים לדברים שנמצאים מחוץ לנו.

פרנקל חשב שישנן שלוש דרכים עיקריות למציאת משמעות בחיים. הראשונה היא להיות מעורבים בפרוייקט כלשהו על ידי "יצירת עבודהאו עשיית מעשה". השניה היא "להתנסות במשהו או לפגוש מישהו". השלישית היא "העמדה בה אנו מחזיקים כלפי סבל בלתי נמנע". גם כשאנחנו לא יכולים לשנות את המצב לטובה, פרנקל טוען שאנחנו עדיין יכולים לחפש דרכים אחרות וטובות יותר להתמודד עם המציאות מולה אנחנו עומדים. אימוץ של אחת הדרכים הללו או קומבינציה של הדרכים השונות יכול יכולים להיות דרך טובה למציאת משמעות חדשה בחיים.

לעיתים זה נראה חסר תועלת וחסר סיכוי, ולפעמים נראה שלא ניתן לעשות את זה לבד – פניה לייעוץ יכולה לעזור כשנקלעים לתחושה כזו של חוסר משמעות וחוסר אונים.

עבור פילוסופים, אובדן משמעות הוא תופעה ורגילה בחיים, ולא רק בחדר הטיפולים.
זה קרה בגרמניה במאה ה-19, כשפרידריך ניטשה כתב על הנהיליזם שמאתגר אותנו כשטענות דתיות אודות אמת מוחלטת הופרכו. זה קרה באנגליה ב-1936 כשהספר של אלפרד ג. אייר "שפה, אמת ולוגיקה" בישר את תקופתו של הפוזיטיביזם הלוגי, עם האמונה שאמירות אודות משמעות החיים הן, באופן מילולי, חסרות משמעות. וזה קרה בצרפת בשנות ה-40 כשההוגים האקזיסטנציאליסטיים אלבר קאמי וז'אן פול סארטר הודיעו כי לחיים אין כל תכלית או משמעות נתונה מראש.

אבל חשוב להבין שאותם פילוסופים לא דחו את המושג "משמעות" כשלעצמו, אלא הגדירו אותו מחדש. משמעות החיים אינה קיימת כעובדה העומדת בעולם בפני עצמה, שרק מחכה להתגלות. אנחנו לא נולדים עם משמעות, איך אין זה אומר שעלינו לחיות חיים נטולי משמעות. אין משמעות לחיים, אך יכולה להיות משמעות בחיים, אם נהיה אלה ששמים אותה שם בעצמנו.

אייר, לדוגמה, כתב ש"ישנן הרבה דרכים בהן יכולים חייו של אדם להיות בעלי משמעות עבורו". כל דבר אותו אנו מוצאים כדאי יכול להיות מקור למשמעות – החל מאיסוף בולים וכלה בגידול ילדים. באופן דומה, ניטשה טען כי "משמעות ומוסר של חייו של אדם באים מתוכו", אמירה שהיו שותפים לה גם קאמי וסארטר שנים מאוחר יותר. כל אותם הוגים לקחו את המושג "משמעות" ביד אחת, שינו אותו, והחזירה אותו ביד השניה.

חלק מהאנשים אינם מזהים בחייהם דבר שממלא אותם בכזה ערך וגורם להם לתחושת משמעות בחיים, ואחרים מרגישים שסוג כזה של משמעות אינו מספיק להם. הם מרגישים את מה שהפילוסוף העכשווי ג'ון קוטנגהם קורא לו "צורך בהתעלות" – קשר עם משהו מעבר לעולם האימננטי החומרי, צורך אותו רק דת (לסוגיה) יכולה לספק.

המסר הצורם והקשה לעיכול של אותם פילוסופים, ובעיקר של האקזיסטנציאליסטיים שביניהם, הוא שאנחנו יכולים להשתוקק למשמעות ככל שאנחנו רוצים, אבל הדבר שאנו משתוקקים לו פשוט לא שם.

החיים יכולים להיות בעלי משמעות אך ורק בכאן ועכשיו, אך אף אחד לא מבטיח לנו שנוכל ליצור אותה. אם אתם מזדהים עם התחושה הזו, פניה לייעוץ יכולה לעזור לכם להתמודד איתה ולשנות אותה.