בין מחלות, ריפוי, שפה ופוליטיקה (או: בין פורנגרפיה לבריאות הנפש)

סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של סמוראים.  במשך כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים. 

סערת נפש | אנטי דיכאון או אנטי אנושי? חלק א

פוסט שפירסמתי בעמוד הפייסבוק (כאן) על תרופות פסיכיאטריות עורר כמה תגובות נסערות שנשלחו אלי במייל. משום מה, כל המגיבים העדיפו לכתוב לי באופן אישי ולא לפתוח דיון בו עוד אנשים יוכלו להשתתף, אבל אצלי בראש, היה דיון שלם של בעד ונגד, וככה נולדה סדרת הפוסטים שזה חלקה הראשון.

אני אתחיל מהסוף - במקרים מסוימים, תרופות פסיכיאטריות הן לא רק טובות, הן אף מומלצות, הכרחיות ומצילות חיים. אני לא חושב שצריך להפסיק את השימוש בהן באופן גורף, אני כן חושב שצריך לשנות את אופן השימוש בהן.

כיצד להתמודד עם גל הטרור מבחינה נפשית?

בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים, שוטף את המדינה שוב גל של טרור ופיגועים, ונראה כי הוא הולך ומחמיר ואיש לא רואה את סופו. לאורה של ההסלמה וההידרדרות במצב הבטחוני, מוצאים את עצמם רבים מהאנשים במצב של מצוקה איתה הם מתקשים להתמודד. את השינויים במצב הבטחוני אנחנו חשים על בשרנו והביטויים רבים – אם בתחילה היה מדובר רק באיזור ירושלים, היום כבר מדובר בכל הארץ לאחר שהיו גם פיגועי דקירה בתל אביב, חולון ורעננה וידויי אבנים בעוד ישובים רבים. גם מאפייני המפגעים מיטשטשים ומדובר בגברים, נשים ואפילו ילדים – אי אפשר לדעת מי עלול להיות מפגע פוטנציאלי, זה מעורר תחושה שכולם חשודים וצריך להיזהר מכולם. ההתרחבות הזו, ביחד עם ההסלמה (נסיון למכונית תופת, נסיון לחטיפת נשק, ירי על אוטובוס, מחסומים בתוך שכונות בירושלים וצבא בעיר) גורמת אצל מבוגרים וילדים כאחד להבנה שאף אחד אינו חסין, וההבנה הזו עלולה לעורר חרדה.

האם לחיים יש משמעות?

"חוסר משמעות" היא אורחת שכיחה בחדר הטיפולים.
הרבה אנשים שפונים לטיפול אינם סובלים מפתולוגיה כזו או אחרת, אלא מרגישים שהחיים שלהם חסרים משהו, שהם התרוקנו ממשמעות. זו הרגשה שיכולה להתגנב לאיטה לאורך זמן, או להופיע בפתאומיות בעקבות שינויים גדולים בחיים (פרידה מבן או בת זוג, פיטורין וכו').

חלק מהאנשים נוטים להגיד שזו בעיה שצריך להפנות למרכז למדיטציה הקרוב או לבית הכנסת. "משמעות" היא מושג מעורפל, ויש מי שאוהבים לקשור אותה לרוחניות ולתקווה להתעלות מעבר לאופק האנושי. זו עלולה להיות גישה שלא ממש עוזרת.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על התמכרות?

הפעם הראשונה שבה סמים הוצאו מחוץ לחוק היתה לפני כ-100 שנים. מאז ובמשך כל השנים של המלחמה בסמים מספרים לנו סיפור על התמכרות. הסיפור הזה מושרש במערכת החינוך ובתוכנו כל כך עמוק, שנראה שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו וכאמת אבסולוטית. אבל גם אם הסיפור הזה נכון בחלקו, ישנו סיפור אחר על התמכרות. סיפור שאם אנחנו רוצים לקבל אותו, נצטרך לשנות לא רק את האופן בו אנחנו חושבים על התמכרות ואת האופן שבו מתנהלת המלחמה בסמים (ותהמכרויות באופן כללי). נצטרך לשנות את עצמנו.

(FOMO: The Fear Of Missing Out (Video

"כל זמן שאנחנו לא בוחרים, הכל אפשרי" (מתוך הסרט "Mr. Nobody")

ג'ייסון סילבה (שכבר כיכב כאן בעבר) מכה שוב במסמר הקיומי. אם הייתי יכול להפוך את המחשבות שלי לסרטוני וידאו, הן היו נראות כמו הסרטונים שלו.

כבר כתבתי כאן באריכות על הפרדוקס שבריבוי אפשרויות. לכאורה, זה אמור להיות לטובתנו. בפועל, זה עלול לשתק אותנו. ריבוי אפשרויות הבחירה מעורר ביתר שאת את מה שזכה לכינוי FOMO"" – הפחד מלפספס.

כל בחירה שאנחנו עושים, לא משנה מה היא, יוצרת חרדה קיומית. למה?

7 טיפים להתמודדות עם החיים אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם טיפול

בואו נודה באמת, טיפול יכול להיות דבר מאוד יקר. כפסיכותרפיסט מוסמך, אני מודה שלפעמים בדרך מהעבודה הביתה אני חושב מה אני יכול לעשות עם הכסף ששילמו לי מטופלים באותו היום.

זו שאלה קשה מדי בכדי לשאול אותה בתוך ואקום, כי הרבה פגישות טיפוליות אינן בעלות השפעה באופן מיידי בפני עצמן. טיפול הוא תהליך מתמשך, ואנחנו לא יכולים לצפות מראש את השינוי שהוא יביא. מנסיון, רוב האנשים לא בוחנים את התועלת של טיפול כתוצאה של תהליך מתמשך. במקום זה, הם חושבים על המחיר של פגישה אחת ועל זוג הנעליים או הארוחה במסעדה שהיו יכולים לקנות במקום.

ויש גם אנשים שהיו יכולים לקבל המון מטיפול, אבל בקושי מצליחים להביא אוכל לשולחן לארוחת הערב ובקושי מצליחים להחזיק קורת גג. טיפול הוא ברוב המקרים דבר יקר, ויש המון אנשים שהיו רוצים בו, אבל לא יכולים להרשות אותו לעצמם, או פשוט לא רוצים לשלם עליו. אם אתם נמנים על אחד מהם, או מכירים אדם כזה, הנה שבעה טיפים כיצד להתמודד עם החיים מבלי ללכת לטיפול:

פאסיב אגרסיב – מה זה, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

מ', מטופלת שלי, הגיעה לפגישה האחרונה נסערת ובעיקר מבוהלת מעצמה. היא סיפרה שרדפה אחרי בן זוגה מפתח ביתם עד לחניה, תפסה את החולצה שלו ונעצה בה ציפורניים ו....קרעה אותה. שניה אחרי זה היא הבינה מה עשתה ומאוד נבהלה מעצמה. כששאלתי אותה מדוע עשתה את זה, סיפרה שבאמצע ויכוח בינה לבין בן זוגה "הוא נכנס לשתיקה שלו. פשוט הפסיק לדבר. לקח את המפתחות של האוטו ובלי להגיד כלום פשוט יצא מהבית לכיוון האוטו. זה גומר אותי כשהוא עושה את זה. אני נכנסת לפחד, חרדה אפילו, 

ומתנהגת בצורה שאני לא מבינה."

סביר להניח שרבים מכם מכירים סיטוציאות דומות. אולי לא בדיוק באמצע ריב, אולי לא ברמה קיצונית כזו, אבל כולכם מכירים את זה – קוראים לזה פאסיב אגרסיב, וזה נוראי. אבל מה זה בעצם, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

5 דרכים גרועות להעריך את עצמכם

דמיינו לרגע שהייתם מתקינים רצפת פרקט חדשה בבית, האם הייתם מנסים להעריך כמה עץ אתם צריכים בעזרת מקל? כנראה שלא, ובצדק. כנראה שהייתם משתמשים בסרט מדידה שהיה עוזר לכם לחשב באופן מדויק את מימדי הבית. ובכל זאת, עד כמה שהדוגמה הזו נשמעת ברורה מאליה, כשזה מגיע לאופן שבו אנשים מודדים את עצמם, יותר מדי מהם משתמשים במקל.

לכולנו יש איזשהו "כלי מדידה" שאנחנו משתמשים בו כדי להעריך את עצמנו כאנשים. כשאנחנו מרגישים שהמדידה מגיעה עד הקצה, אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו. אבל, כשאנחנו מרגישים שהמדידה קצרה מדי, ההערכה העצמית שלנו עלולה להפוך למשקולת ולמשוך אותנו למטה.

למרות שלכלי המדידה שלנו יש השפעה עצומה על האופן שבו אנחנו מרגישים, רוב האנשים אפילו לא מודעים לכלי בו הם משתמשים כדי להעריך את עצמם. הם כן מודעים לתנודות שיש בהרגשה שלהם.

יש דרכים שונות בהן אנשים מעריכים את עצמם, וחלק מהן ממש לא בריאות. הנה חמש דרכים נפוצות – והרסניות – שבעזרתן אנשים מודדים את הערך העצמי שלהם:

אנושי, אנושי מדי (וידאו) | שלושה פרקים על ניטשה, היידגר וסארטר

פרידריך ניטשה, מרטין היידגר וז'אן-פול סארטר הם שלושה מההוגים הבולטים ב-150 השנים האחרונות, ובוודאי שלושה שעוררו מחלוקת רבה סביבם, כמו גם עניין פוליטי סביב ההקשרים שלהם למשטרים טוטליטאריים.

במקרה של ניטשה, החיבור לנאציזם היה מזויף ונרקח אחרי מותו על ידי אחותו האנטישמית. יחד עם זאת, הפילוסופיה של ניטשה רחוקה מלהיות כזו שמעודדת שיוויון והתפיסה הפוליטית שלו היא בהחלט לא דמוקרטית. המקרה של היידגר מעורר עוד יותר אי נחת – אולי הפילוסוף החשוב ביותר של המאה ה-20 ומחבר הספר Being and Time היה חבר מוצהר במפלגה הנאצית (אותה לא עזב עד למותו) והחזיק בדעות פאשיסטיות. סארטר, מחבר הספר Being and Nothingness הואשם רבות בתמיכה בסטאליניזם. העובדות האלה מעלות שאלות חשובות, אבל אני רוצה להניח אותן בצד ולהתייחס למחשבות שלהם כאוטונומיות ומנותקות מהחושב, בשל התרומה האדירה שלהן.