להפוך חולשה לכח מניע | מה הכח של החולשה שלכם?

"אם אי אפשר למדוד את זה, זה לא קיים". את המשפט הזה אמר לי לפני שלוש שנים בערך מי שהיה אז ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. זה הפתיע אותי בעיקר כי הוא פסיכולוג, והוא אמור להבין שחוויות אי אפשר למדוד. לקח לי כמה שנים להבין למה באמת המשפט הזה גרם לי לאי נוחות.

מצד שני, הוא היה איש מדע. והמטרה של מדע היא מאוד ברורה – שליטה וניבוי. ככה המדע עובד. ומה זה קשור לפגיעות? שאלה מצוינת, המשיכו לקרוא.

חלק חשוב וגדול מאוד ממה שנותן משמעות לחיים שלנו, הוא קשרים חברתיים. אנחנו מחווטים לרצות להרגיש שייכים, להרגיש קשורים לאחרים, להרגיש חלק מ.... אנחנו רוצים תחושת שייכות, ולא משנה אם אנחנו עובדים בהייטק או ממלצרים בבית קפה. אבל תנסו פעם לשאול מישהו על תחושת השייכות שלו, רוב הסיכויים שהוא יספר לכם על חוויה שבה הוא חש דווקא לא שייך. תנסו לשאול מישהו על אהבה, ורוב הסיכויים שהוא יספר לכם על שברון לב. תנסו לשאול מישהו על התקשרות, והוא יספר לכם על התנתקות. זה מעניין כי במקום לשים לב לחוויות הטובות, אנשים מתרכזים בחוויות השליליות. חלק רואים בהן "הזדמנות לצמיחה". עוד מעט זה יהיה קשור לפגיעות. דבר נוסף שנותן משמעות לחיים שלנו הוא תחושת ערך – התחושה שיש לנו ערך בעיני אחרים ובעיני עצמנו, שאנחנו ראויים.

אחד הדברים שקשורים באופן הדוק לקשר, הוא בושה. בושה היא למעשה פחד מפני ניתוק. היא התחושה הזו שאם יש משהו שאם אנשים אחרים יגלו אותו, ידעו אותו או יראו אותו אז אני לא אהיה ראוי יותר לקשר. ולכולנו יש את זה. אתם לא רוצים להיות אנשים שלא חשים בושה בגלל שהאנשים היחידים שלא חשים בושה חסרה להם היכולת להיות אמפתיים או להתקשר עם אחרים. ואף אחד לא מוכן לדבר על זה, על הבושה. וככל שאנחנו פחות מוכנים לדבר על זה, ככה יש לנו יותר מזה, מהבושה. כולם מכירים את זה, התחושה הזו של "אני לא _____ מספיק: לא רזה מספיק, לא חכם מספיק, לא עשיר מספיק, לא יפה מספיק". פשוט לא מספיק. ובמילים אחרות, אפשר להגיד על בושה שהיא גורמת לנו להרגיש לא ראויים – אם יש משהו שאני חושב שאם מישהו אחר ידע עלי הוא ינתק את הקשר, המשהו הזה הופך אותי ללא ראוי. אחרת למה שינתקו איתי את הקשר?

הדבר המעניין הוא שמה שמבדיל בין אנשים שיש להם תחושה של ערך לבין אלה שנאבקים עליה הוא... תחושה של שייכות ואהבה. האנשים שחיים בתחושה של שייכות ואהבה, שיש מי שאוהב אותם ויש קבוצה שהם שייכים אליה, הם אנשים שחיים באמונה שהם ראויים לזה, שמגיע להם מעצם היותם להיות שייכים ושיאהבו אותם.

זה מייצר מעין מעגל אימה - שהגורם שמוציא אותנו מקשרים הוא הפחד שאנחנו לא ראויים מספיק, ואז אין לנו תחושת שייכות, שמחזקת את התחושה שאנחנו לא ראויים מספיק, שמוציאה אותנו מקשרים וכו'.

מה שמשותף לאנשים שמאמינים שהם ראויים, ויש להם תחושת שייכות חזקה, הוא אומץ. יש להם את האומץ להיות הם עצמם, להיות לא מושלמים, להיות הם ולהיטיב עם עצמם. הם מוכנים לוותר על מי שהם "אמורים להיות" כדי להיות מי שהם באמת, מתוך אותנטיות מלאה, וזה מה שעוזר להם ליצור קשרים אמיתיים ולא להוציא אותם מהם. וזה גם מעגל, אבל מעגל קסמים – אם יש לי את האומץ להיות מי שאני באמת ולא מי שאני אמור להיות תוך אמונה שאני ראוי, זה עוזר לי ליצור קשרים, שמחזקים את תחושת השייכות שלי ואת האמונה שאני ראוי לשייכות בזכות מי שאני, מה שמחזק את תחושת הערך שלי, וכו'.

דבר נוסף שמשותף לאותם אנשים הוא תחושת הפגיעות. פגיעות זה לא דבר נוח, אבל היא גם לא דבר מייסר, היא פשוט הכרחית כי אף אחד מאיתנו לא מושלם, אבל כולנו נורא פוחדים להיות פגיעים, כי אנחנו חושבים שזה מעיד על חולשה. לקבל את הפגיעות משמעותו להיות מוכנים להגיד "אני אוהב אותך" לפני שהצד השני עושה את זה, זה לעשות משהו מבלי שיש לך את הבטחון בתוצאה, זה להשקיע במערכת יחסים שאולי תצליח אבל אולי גם לא, זה היכולת המופלאה לשחרר. במקום לשלוט ולנבא.

לקבל את הפגיעות עוזר לנו להבין שאנחנו לא מושלמים, ולהאמין שאנחנו ראויים לשייכות ולאהבה למרות זאת, בזכות מי שאנחנו. האמונה הזו היא זו שעוזרת לנו ליצור קשרים משמעותיים ובכך לחזק את תחושת השייכות והערך העצמי שלנו. הדרך לעשות זאת היא להפסיק לנסות לשלוט ולנבא, ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו, עם הפגיעות.

פגיעות היא מצד אחד היא הליבה של בושה ושל פחד והמאבק שלנו לתחושת ערך עצמי, אבל היא גם המקום בו נולדים השמחה, היצירתיות ותחושת השייכות. אנחנו חיים בעולם פגיע, ואחת הדרכים שלנו להתמודד עם זה היא שאנחנו משתיקים את הפגיעות שלנו, כי היא מפחידה ולא נעימה. ויש לזה סיבה – החברה שלנו היום היא החברה הכי שקועה בחובות, הכי מכורה, הכי מסוממת, הכי סובלת מהשמנת יתר, והכי מהכל. והבעיה האמתית היא שאנחנו משתיקים את הפגיעות הזו. למה זו בעיה? בגלל שאנחנו לא יכולים להשתיק תחושה אחת מבודדת מבלי להשתיק את השאר. אנחנו לא יכולים להגיד "היי הנה אכזבה, אני לא רוצה להרגיש את זה. אני הולך לשתות שתי בירות ולרדת על גביע גלידה וניל עוגיות". זה לא עובד, גם אם זה מצחיק אתכם עכשיו.

אנחנו לא יכולים להשתיק את התחושות הקשות והלא נעימות מבלי שאנחנו משתיקים תחושות אחרות, וככה יוצא שאנחנו משתיקים גם את השמחה, את הכרת התודה, אנחנו משתיקים את האושר שלנו. ואז אנחנו מרגישים אומללים ויוצאים לחפש משמעות לחיים שלנו, אנחנו מרגישים פגיעים ושוב גומרים עם שתי בירות וגביע גלידה. התקדמנו אה?

אבל למה אנחנו משתיקים את זה? ואיך? הדבר השני שאנחנו עושים חוץ מלהשתיק את התחושות שלנו הוא להפוך את הכל לחד משמעי ולהיצמד לוודאות. אני צודק, אתה טועה, תסתום. ככל שאנחנו מפחדים יותר, ככל שאנחנו מרגישים פגיעים יותר, אנחנו...מפחדים יותר, נצמדים יותר לוודאות ולא מקיימים דיאלוג אמיתי, רק מאשימים אחד את השני. ומה זה האשמה? זו דרך לפורקן של כאב ואי נחת. של תחושת הפגיעות והפחד. אנחנו מנסים לשפר את החיים שלנו עד כדי שלמות כדי לא להרגיש פגיעים. אנחנו שואבים שובן מהישבן ומזריקים אותו בלחיים.  ויותר גרוע מזה, אנחנו מנסים להפוך את הילדים שלנו למושלמים. כשהם נולדים, ועוד לפני זה, אנחנו כבר מתכננים את העתיד שלהם ככה שהם יגיעו לקבוצת הספורט הכי נחשבת בכיתה ג' ובכיתה ח' כבר יתחילו תואר ראשון. וזה לא התפקיד שלנו. אנחנו עושים את זה בחיים האישיים שלנו, ואנחנו עושים את זה גם בחברות ענק – אנחנו מעמידים פנים שמה שאנחנו עושים לא משפיע על אחרים.

אבל יש דרך אחרת לחיות.

לתת לעצמנו להיראות, באמת ובאופן העמוק ביותר. להיראות גם כשאנחנו פגיעים. לאהוב באופן אמיתי ובלב שלם גם כשאין ודאות. להיות אסירי תודהו ולהגיד לעצמנו שהיכולת להרגיש פגיעים משמעותה להרגיש חיים. 

להאמין שאנחנו טובים מספיק, שאנחנו ראויים. לחיות עם הפגיעות ולהפסיק לשלוט ולנבא.

תהיו אמיצים מספיק כדי להיות לא מושלמים. 

תהיו טובים לעצמכם.

תקיימו קשרים אמיתיים ואותנטיים.

תהיו מוכנים לוותר על מי שאתם חושבים שאתם אמורים להיות, כדי להיות מי שאתם באמת.

תאמצו את הפגיעות שלכם.


לחצו כאן עכשיו לתאום פגישת היכרות בחינם.

בקרו באתר שלי.

אל תשכחו לשתף ולאהוב את העמוד שלי ב-Facebook, לעקוב ב-Twitter, ולהצטרף אלי ב-LinkedIn.