לא משנה איפה אתם גרים, אתם בטח מכירים אותו – המשוגע של העיר. הוא יכול
לשבת באחת הכיכרות ולטעון שהוא ישו, להתהלך באמצע הכביש מבלי לשים לב לתנועה
ולצעוק דברים משונים או סתם ללכת ברחוב ולדבר לעצמו. יש לפחות אחד כזה בכל עיר.
ברוב המקרים, היחס אליהם הוא סביר ואפילו אמפתי – נתקלתי במקרים שנהגי אוטובוס
נתנו ל"משוגע של העיר" אותו כבר הכירו לנסוע בחינם (ואפילו ראיתי את כל
נוסעי האוטובוס מוחאים כפיים אחרי נאום מוזר, אך מלא חרוזים של אותו איש), לפעמים
דואגים להם לאכול ואפילו ללבוש. התקדמנו, אין ספק. אבל עדיין ישנה דרך ארוכה לעשות
בכל הנוגע ליחס להפרעות נפשיות, מחלות נפש והלוקים בהן.
התקדמנו, היום כבר לא אומרים "משוגע" וכבר אין "בית
משוגעים". יש "פגוע נפש" ו"בית חולים לחולי נפש". אנחנו
פוליטקלי קורקט, ובצדק. השיח שלנו השתנה. אנחנו לא מדברים עוד על בידוד, אלא על
שיקום, החזרה לקהילה, שילוב, התמודדות. ויש לנו גם טיפולים לא רעים בכלל.
ובכל זאת, אנחנו עדיין רחוקים מלהיות במקום בו אנחנו יכולים לטפוח
לעצמנו על השכם. גם אם לא מדברים עליה, הסטיגמה בכל הקשור להפרעות נפשיות עדיין
קיימת ועדיין מורגשת. בין הסובלים מהפרעות נפשיות כאלה או אחרות יש המתפקדים תפקוד
מלא, בעלי קריירות מרשימות, אנשי משפחה. הם מסתובבים בנינו יום יום, ונושאים איתם
סוד שאיש פרט לקרוביהם אינו יודע – הם מתמודדים עם הפרעה נפשית, הולכים לטיפול
פסיכולוגי, נוטלים תרופות וחוששים לספר מתוך פחד מהתגובה.
גם קרובי משפחה של מי שמתמודדים עם הפרעות נפשיות סובלים. מעבר
להתמודדות האישית שלהם עם ההפרעה (האישה שסובלת מחרדה, הבעל שסובל מדיכאון, האבא
שיש לו סכיזופרניה, האמא שסובלת מכפייתיות, הבן או הבת שסובלים מהפרעות מצב רוח
ועוד) גם הם מתמודדים עם סטיגמה וחוששים לספר שיש להם קרוב פגוע נפש. לצערי, יותר
מפעם אחת שמעתי ממטופלים שסיפרו לאחרים שיש להם קרוב משפחה פגוע נפש על תגובות כמו
"זה מדבק? ואיך יודעים שלך אין? הוא בטח משוגע לגמרי".
ולא רק הם סובלים מהסטיגמה. חלק מהאנשים מעדיפים "להיות נרקומן
מאשר משוגע", באמת ששמעתי את המשפט הזה. חלק מהאנשים יעשו הכל, אבל הכל, כדי לא
ללכת לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, רק מהחשש של "להיות משוגע". שכן יש
איזו מחשבה שאם מישהו נמצא בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, משהו אצלו בטח דפוק
והוא משוגע והוא יסיים את דרכו מאושפז במחלקה פסיכיאטרית.
ובכן, הדברים לא ממש ככה.
כ-10% מהאוכלוסיה הבוגרת (מעל גיל 20) נוטלים תרופות פסיכיאטריות,
כ-25% אחוזים מהאוכלוסיה הבוגרת סובלים מדיכאון. זה אומר שרוב הסיכויים שאתם
מכירים יותר מבנאדם אחד שסובל מהפרעה נפשית והולך לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי.
רוב הסיכויים גם שהוא לא מאושפז בשום מחלקה, וסיכוי סביר שאתם בכלל לא יודעים על
זה. האנשים האלו, פגועי נפש, נמצאים סביבכם. הם לא אלימים, והם לא מסוכנים. הם חלק
מהקהילה וחלקם בעמדות שמשפיעות על החיים שלכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים (למשל, וינסטון
צ'רצ'יל סבל מדיכאון, מנחם בגין סבל מדיכאון, נפוליאון, וואן גוך, המשוררת דליה רביקוביץ'
שסבלה מדכאון שהוביל להתאבדות).
פגיעות נפש אינן מבדילות בין דם לדם. לא בין מינים, לא בין מעמדות, לא
בין מוצא. כל אחד וכל אחת עלולים לסבול מהן. לפי הערכות, כ-20% מהאוכלוסיה יסבלו
מדיכאון לפחות פעם אחת במהלך החיים.
ולמה בעצם קיימת הסטיגמה? חשבו לרגע על האנשים שאתם מכירים, ונסו
לספור על כמה מתוכם אתם יודעים שנמצאים בטיפול (פסיכולוגי או פסיכיאטרי). סביר
להניח שתמצאו לפחות אחד או אחת כאלה, וסביר להניח שהם לא שונים בהרבה ממכם. לא כל
מי שהולך לטיפול הוא "משוגע" או פגוע נפש, ולא כל מי שהולך לטיפול סובל
מהפרעה נפשית. חלק גדול מהאנשים פונים לטיפול בזמני משבר ובתקופות קשות, ומוצאים
בכך תועלת רבה.
אלו שפונים לטיפול הם רגישים, אולי בעיקר לנושא הזה, והם לא שונים
מאלו שלא. חלקם משלם על כך מחיר חברתי כבד, שלא בצדק. הגיע הזמן שכחברה, נשנה את
החשיבה שלנו ואת ההתייחסות שלנו למי שבעצם אינם שונים מאלה שהולכים לרופא משפחה כי
יש להם שפעת.
שתפו ברשתות החברתיות, ועזרו למחוק את הסטיגמה.
זו גם הזדמנות מצוינת להמליץ לכם על ההרצאה המרתקת How electroshock therapy changed me, של שרווין ניולנד, מנתח מוח שהפך לסופר מוערך (יש תרגום גם בעברית), ועל הספר שתורגם לעברית Darkness visible: A memoir of madness של הסופר ויליאם סטיירון ("בחירתה של סופי") שמספר את ההתמודדות האישית שלו עם דיכאון
קליני קשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה