מאז קיץ 2011, עת המחאה החברתית, נשמעו לא מעט קולות שמקבלי ההחלטות
ובעלי ההון מנותקים מהעם ושפשוט לא איכפת להם. "הם מסתכלים מלמעלה"
ו"הם רואים דרכנו" היו רק חלק מחיצי בביקורת שנשלחו אליהם. אך האם זה
באמת נכון? האם לבעלי ההון באמת איכפת פחות?
במאמר דעה בניו יורק טיימס, סוקר דניאל גולדמן (פסיכולוג, מחבר הספר
"אינטיליגנציה רגשית") מחקרים שנעשים בשנים האחרונות בפסיכולוגיה ומראים
שייתכן והאמירות האלה מדויקות יותר ממה שחשבתם.
במחקר שנערך בשנת 2008 ובו נבדקו רמות האמפתיה נמצא שאנשים שנמצאים
בעמדות כח הביעו פחות אמפתיה מאשר אלו שלא. החוקרים הושיבו ביחד זוגות של אנשים
זרים וביקשו מהם לספר אחד לשני על קשיים בחייהם כמו גירושין או מוות של אדם אהוב.
הממצאים היו פשוטים – אלו שהיו בעמדות כח פשוט הראו פחות חמלה לצד השני מאשר אלו
שאינם נמצאים בעמדות כח.
Dacher Keltner, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה מציע שבאופן
כללי, אנחנו מתמקדים באנשים שאנחנו מעריכים הכי הרבה. בעוד שבעלי אמצעים יכולים
פשוט להעסיק אנשים שיעזרו להם, בעלי האמצעים לא יכולים לעשות כך והם מעריכים יותר
את המשאבים והקשרים החברתיים שלהם, למשל השכנים שמדי פעם ישמרו על הילדים שלהם
כשהם חוזרים מבית הספר והם נמצאים עדיין בעבודה. ההבדלים בעמדת הכח ובמשאבים
הכלכליים מתבטאים בהתנהגות – אנשים חסרי אמצעים שאינם נמצאים בעמדות כח פשוט
מכוונים יותר ליחסים בין אישיים.
המחקר של Keltner התמקד באנשים שאינם מצאים בעמדות כח ומצא שהיחסים החברתיים שלהם
מכוונים לכל שכבות האוכלוסיה. בניגוד לכך נמצא שאנשים אשר נמצאים בעמדות כח מפנים
מעט מאוד תשומת לב חברתית למי שנמצא במעמד נמוך מהם. הם כן מכוונים חברתית למי
שנמצא באותו מעמד כמוהם, אך עדיין עושים זאת פחות טוב מחסרי אמצעים.
לממצאים האלו יש גם השלכות פוליטיות והשפעה על פתרון בעיות חברתיות
וסכסוכים באופן כללי. מרחק חברתי (למשל הבדלי מעמדות, עמדות כח) גורם לכך שנתמקד
ביתר קלות בהבדלים קטנים. התוצאה היא שכל קבוצה רואה את ההיבטים השלילים אצל
הקבוצה האחרת ומדגישה אותם, בעוד שהיא מדגישה את ההיבטים החיוביים שלה. ההבדלים
האלה הולכים ומקצינים ככל שהקשרים החברתיים שונים – אדם בעל קשרים חברתיים חזקים
ומבוססים בכל רמות האוכלוסיה יוכל לראות יותר בקלות את ההיבטים החיוביים אצל כולם,
בעוד אדם בעל קשרים חברתיים רק בשכבה חברתית אחת יראה הרבה יותר הבדלים בינו לבין
האחרים. פתרון סכסוכים מתבסס בדיוק על העקרון הזה – אם אני יכול לראות דמיון ביני
לבין האחר, יהיה לי הרבה יותר קל להגיע איתו להסכמה. ואם נמצא שבעלי אמצעים רגישים
פחות למי שנמצא בעמדת כח נמוכה משלהם ומראים פחות אמפתיה, נסו לחשוב איך ניתן היה
להגיע לאיזו שהיא הסכמה במצב כזה במחאה החברתית.
במחקר שערך Thomas F. Pettigrew, פרופ' לפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת סנטה
קרוז שבקליפורניה, נמצא שאפילו בזמן סכסוכים פעילים, אנשים שהיו להם חברים קרובים
בצד השני (כלומר היו להם קשרים חברתיים קרובים) הראו פחות דעות קדומות. כנראה
שיחסים כאלה היו עוזרים גם במחלוקות וסכסוכים חברתיים וכלכליים.
הפערים בין עשירים ועניים הולכים מרקיעים שחקים וכנראה גדולים היום
יותר מאי פעם, ואולי אף מדאיגים מאי פעם. אך לפי הממצאים האלו, ייתכן והם טומנים
בחובם פערים מסוכנים הרבה יותר – פערים ביכולת את האחר, או בעצם חוסר היכולת לראות
את עצמנו בנעליים של מי שיש לו פחות. ייתכן ומבלי צמצום הפער האמפתי הזה, צמצום
הפערים הכלכליים והחברתיים אינו אפשרי.
ייתכן ופתרון למצב הזה נמצא בהגותו של הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי מרטין
בובר (מחבר הספר "אני ואתה"). היחסים החברתיים שאנו צועדים אליהם הם
יחסים שמבוססים על תועלתנות ושימוש באחרים לצרכינו האישיים – מצב חסר אמפתיה
לחלוטין. זה לא יחס שנובע בהכרח מרוע, אבל
זה יחס מכני ותועלנתי בלבד. לפי בובר, אין לאדם "אני" ממשי מבלי שהוא
יכול להתייחס ל"אתה" באופן שהוא אינו כמותי. במילים אחרות, בובר מציע
לנו לקיים יחסים אישיים, בלתי אמצעיים, שמבוססים על הכרה אמתית באחר ובדיאלוג פתוח
איתו. כשסוג היחסים האלה הולך ונעלם ואנחנו נשארים רק עם יחסים מובססי תועלתנות,
החברה שאנחנו צועדים לעברה היא חברה קרה ומנוכרת, שהולכת ומגדילה את הפערים מכל
הסוגים.
מסכימים? שתפו ברשתות החברתיות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה