מחקר שנערך על ידי גוונדולין זיידמן ופורסם בכתב העת Computers in Human Behavior בחן כיצד אנשים שונים משתמשים בפייסבוק בכדי להביע את "העצמי
האמיתי" שלהם. לא מדובר כאן בעצמי אמיתי אותו תבע ויניקוט לפני שנים רבות,
אלא במושג משנת 2002 שמבטא את הרעיון כי לכל אחד מאיתנו יש תכונות מסוימות שאנחנו
רוצים להיות מזוהים איתן אך לא מצליחים לבטא אותן בחיי היום יום. למשל אדם עם חוסר
יכולת להביע אמפתיה ונעימות לאחרים, שעדיין רוצה להיחשב כנחמד. זו רק דוגמה. יכול
להיות שהוא מוצא את זה קל יותר להיות נחמד לאנשים באינטרנט מאשר פנים מול פנים.
מחקרים קודמים מצאו שיש אנשים שמרגישים בנוח יותר לבטא את העצמי
האמיתי שלהם באינטרנט, ושהאותם אנשים נוטים להיות אלה שיוצרים קשרים וחברים
משמעותיים וקרובים דרך האינטרנט. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהאינטרנט מציע לנו שלל
פלטרפומות ליצירת קשר בהן אנחנו יכולים לבחור מה לחשוף, מתי, למי, ועדיין להישאר
אנונימיים.
בפינות שונות של רחבי האינטרנט – תגובות, פורומים, טוויטר ואפילו
טאמבלר ואינסטגרם – אינטראקציות מתרחשות בעיקר עם זרים. פייסבוק, לעומת זאת, היא
רשת חברתית בעיקר (אבל לא רק) לאנשים שאתם כבר מכירים. במחקר קודם שבו השתתפה זיידמן נמצא שכאשר אנשים
מביעים את העצמי האמיתי שלהם ל"חברים אמיתיים" על גבי האינטרנט – באי מייל
או באמצעות אחת הפלטפורמות של מסרים מידיים – זה עשוי לחזק את היחסים שלהם. אך זה היה מחקר
שלא בחן רשתות חברתיות, שהן ציבוריות יותר ואישיות פחות, ולכן הדינמיקה בהן שונה
לחלוטין.
המחקר החדש מצא כי אנשים שהרגישו שהם באמת מבטאים יותר את העצמי
האמיתי שלהם באינטרנט היו בסבירות גבוהה יותר לתקשר עם אחרים באינרנט, לחשוף יותר
פרטים על עצמם ולפרסם יותר עדכונים רגשיים על תסכולים ועל דרמות (הדבר שכולם
אוהבים לראות בפיד שלהם). אבל המחקר מציין כי "נראה כי ביטוי זה של העצמי
האמיתי פועל ברמה הלא מודעת". אז אותו חבר שלכם מהתיכון, זה שתמיד מפרסם
מילים קורעות לב של שירים, אולי בעצמו לא מבין שהוא מנסה בעצם לשדר לעולם כמה הוא
בחור רגיש.
למרבה הצער, בסופו של דבר השיתופים האלה של ציטוטים עצובים עלולים לגרום
לאותם אנשים להרגיש בודדים יותר, ולא לקבל את החיבוק החם והמנחם שהם מחפשים
באינטרנט.
מחקר משנת 2012 מצא כי אנשים משתמשים בפייסבוק כדי להציג את עצמם כפי
שהיו רוצים להיראות וכדי לזכות בתחושת שייכות. המחקר הנוכחי של זיידמן בחן גם את
המניעים של המשתתפים מאחורי השיתופים השונים שלהם. התוצאות הראו כי המניע העיקרי
היה בעיקר הם עצמם – השיתופים שלהם בעיקר ביקשו תשומת לב והכלה, ופחות היו מכוונים
בהבעת דאגה או איכפתיות לאחרים. היחס של אותם אנשים לפייסבוק הוא בערך כמו לחלון drive-thru של מקדונלדס – חיפוש
אחרי הדרך הזולה והמהירה ביותר לסיפוק צורך מיידי.
אולם התוצאה היא לא בדיוק מה שאותם אנשים מקווים לה. "מי שמבטא
את העצמי האמיתי אינו מקבל יותר הודעות ותגובות כתוצאה משיתוף היתר שלו" נכתב
המחקר. "המניעים מוכווני העצמי שלהם עשויים להיות חשופים לחברי הפייסבוק
שלהם, וגורמים להם שלא להגיב באותה המטבע".
המחקר מזכיר עוד אפשרות, עצובה יותר. "לחלופין, יכול להיות שיש
נתק בין רמות השיתוף בה אותם משתמשים והחברים שלהם מרגישים בנוח". יכול להיות
שאותו חבר שמציף את הפיד שלכם בזמן שאתם קוראים את זה מנסה למצוא חיבור אנושי,
וברגע שאתם שמים אותו בהייד אתם נותנים לו סטירה רק בגלל שאתם לא מרגישים בנוח עם
הצורך שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה