4 דרכים אהובות לסבול

אם אתם מחפשים תשומת לב, נסו ללבוש חולצה שעליה מודפסת השאלה "מי אהיה ללא הסבל שלי?". למילים האלה יש השפעה עצומה ברמה לא מודעת. הסיבה לכך היא שלעיתים קרובות אנחנו חווים את עצמנו ומזהים את עצמנו עם הסבל שלנו יותר מהכל.

כולנו מנסים להבין את העולם, ולמצוא את המקום שלנו בו. אנחנו מחפשים את הכיוון והמקום שלנו באמצעות אמונות, אגו, אינטיליגנציה, יכולות פיזיות, כישורים, אופי, דימויי גוף, אישיות, ידע, רכוש ועוד. אולם מתחת לכל הערכים החיצוניים האלה, אנחנו יכולים גם לחוות ולהכיר את עצמנו דרך גחמות נסתרות בנפשנו – כקורבנות של חוסר צדק ורשע, כמזויפים וכושלים, או כחסרי חשיבות, ערך ומשמעות.

באופן ספציפי יותר, יש לנו ארבע דרכים אהובות במיוחד לגרום לעצמנו סבל. אנחנו יכולים להוליך את עצמנו בדרך הסבל האנושי דרך רגשות קיפוח, חוסר אנים, דחיה וביקורת. רוב הסיכויים שכשאנחנו אומללים אנחנו מוצפים באחד (או יותר) מהרגשות האלה. לעיתים קרובות השורשים של סימפטומים כמו כעס, חרדה, פחד, דחיינות ודכאון נמצאים באחת מהדרכים האלה לסבל.

עם תובנה קטנה ופשוטה אנחנו יכולים לבדוק עם עצמנו ולקבוע באופן די מדויק אם נפלנו לאחד מבורות הכאב האלה. אנחנו יכולים למשוך ולהוציא את עצמנו מהכאב והסבל עם מודעות עצמית ותובנה. רוב הזמן, אנשים שנמצאים בתוך בורות הכאב האלה מתקשים לצאת מהם משום שהם מסרבים לראות את התפקיד שלהם במצב ולקחת עליו אחריות. אם אתם חיים חיי שפע יחסית, אך עדיין מרגישים חרדה ושמשהו חסר בחיים שלכם, אתם ודאי חווים את הרגש הראשון מתוך הארבעה – תחושה שלילית של קיפוח. המשמעות של זה היא כי אתם נחושים, באופן לא מודע, לראות ולחוות את חצי הכוס הריקה. הנטיה הזו, לראות ולחוות את החיים דרך רשמים שליליים היא מוזרות של הטבע האנושי. זה כאילו שיש לנו איזו התמכרות רגשית לצורות שונות של שליליות. לעיתים קרובות אנחנו פשוט לא מודעים עד כמה בקלות אנחנו מחליקים לצד השלילי ונשארים בו, גם כשאנחנו מתלוננים כמה זה לא נעים. קנאה היא סימפטום של החלטה לא מודעת להרגיש שמשהו חסר בחיים שלנו. תאוות בצע גם היא סימפטום של החלטה והרגשה כזו. קנאה, תאוות בצע ואנוכיות נובעות משקיעה לא מודעת בתחושת קיפוח.

הדרך השניה האהובה עלינו לסבול היא באמצעות הרגש השלילי של חוסר אונים. כולנו נולדנו לעולם במצב ברור של חוסר אונים. השנים אמנם עברו וחלפו, אבל זכרונות רגשיים של חוסר אונים מהילדות עדיין צרובים בליבנו. עכשיו, כשאנחנו בוגרים, אנחנו יכולים להרגיש חסרי אונים בנסיון להשפיע על מישהו אהוב, בנסיון להתקדם בקריירה, בנסיון להשפיע על אירועיים ארציים ומקומיים. יותר מכל, אנחנו יכולים להרגיש חסרי אונים בנסיון לווסת את הרגשות ואת ההתנהגות שלנו. שני הסימפטומים הנפוצים ביותר של תחושת חוסר אונים הם דחיינות ותחושה של הצפה רגשית.

הבעיה היא שחוסר אונים יכול להפוך לסוג של ברירת מחדל – אנחנו שונאים את זה, ובכל זאת אנחנו לא יכולים לדמיין איך אנחנו יכולים לשנות את זה ולעשות את הדברים אחרת. כדי לעשות זאת, אנחנו חייבים להתחיל מלהכיר בבחירה הלא מודעת שאנחנו עושים כדי להישאר במצב פסיבי של ספק עצמי וחוסר החלטיות, ולקחת עליה אחריות. בכל פעם שאנחנו מזהים שהחלקנו למצב ברירת המחדל של חוסר אונים, עלינו למשוך את עצמנו החוצה ממנו. אולם אנחנו צריכים להיות זהירים שלא לברוח ממנו עם אנרגיה שלילית, ולעיתים קרובות תוקפנית. תנועה כזו היא לא יותר מהיפוך לקיצוניות השניה וכשלון למצוא את דרך האמצע.

הדרך הבאה בה אנחנו גורמים לעצמנו סבל מיותר היא דחיה. דחיה כואבת יותר מהכל כשאנחנו לוקחים אותה באופן אישי. בכך שאנחנו לוקחים את זה באופן אישי אנחנו מוליכים את עצמנו לנקודה חלשה בנפש. בתקופת הילדות היינו רגישים במיוחד לתחושת דחיה. למשל, אם אמא או אבא נתנו לאח או לאחות שלנו מה שלנו נראה כיותר מדי תשומת לב, הרגשנו דחויים. באופן אידיאלי, ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מפתחים נקודת מבט אובייקטיבית וחכמה יותר. אם מישהו דוחה אותנו אנחנו מסוגלים להבין שייתכן וזה קורה בגלל קונפליקטים ובעיות לא פתורות של הזולת ובגלל תפיסות מוטעות. אם אנחנו חזקים מספיק מבחינה רגשית, אנחנו רואים את האפשרות שחלק בהתנהגות שלנו או חלק מהאופי שלנו אולי תרם לדחיה, ואנחנו מנסים לתקן את החולשה שלנו. אנחנו הופכים את המצב לנסיון ללמוד במקום להפוך אותו להזדמנות נוספת לסבול.

אם כמבוגרים אנחנו חווים דחייה שוב ושוב באופן שחוזר על עצמו, ולוקחים אותה באופן אישי, אנחנו משתמשים בה כדרך בלתי מודעת אך אהובה לגרום לעצמנו סבל מיותר. באופן מודע, אנחנו רוצים להרגיש נאהבים ולהרגיש שמקבלים אותנו. באופן לא מודע אנחנו מצפים לדחיה ו"מתוכנתים" להמשיך לחוות את זה ולגרום לזה לקרות. תחושת דחיה כואבת כל כך כי אנחנו שקועים בכאב שהיא יוצרת על מנת לכסות ולהכחיש את הקשר שלנו לכך: "אני לא קשור לדחיה, תראו כמה זה כואב לי וכמה אני סובל מזה".

האחרונה מבין ארבע הדרכים האהובות לסבל היא ביקורתיות. רבים מאיתנו נסמכים על הכישורים שלנו, על האינטיליגנציה שלנו ועל האישיות שלנו על מנת להרגיש טוב עם עצמנו. חלק גדול מאוד מהילדים גדל בתחושה כי הערך שלהם בעיני ההורים תלוי בכמה הם חכמים או מוכשרים. לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו מוערכים הרבה יותר בזכות הביצועים והכישורים שלנו ולא בזכות מי שאנחנו באמת. לכן, כשאנחנו נתקלים בביקורת אנחנו עלולים להרגיש כאילו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלנו. גם ביקורת לא הוגנת ולא מוצדקת חודרת אל תוך חוסר הודאות שלנו לגבי עצמנו. המשמעות היא, כמו במקרה של דחיה, שאנחנו סופגים את ההשלכות השליליות על הערך העצמי שלנו. באופן לא מודע, אנחנו נותנים לאחרים את הכח לפסול אותנו ברשמים שלהם ובהערות. זה קורה כשהחיבור שלנו לעצמנו הוא חלש ובלתי יציב. כשאנחנו חזקים, אנחנו לא מתייחסים לביקורת בצורה הזו ולא לוקחים אותה באופן אישי. אם אנחנו חכמים מספיק, נבחן את הביקורת באופן אובייקטיבי כדי לראות אם היא נכונה. אם היא לא, נסיט אותה הצידה ופשוט נמשיך בשלנו מבלי שהחיים הרגשיים שלנו יפגעו.

היפכו את החיים שלכם לשמחים וטובים יותר על ידי כך שתהיו מודעים לארבע הדרכים האלו כך שתוכלו להימנע מהן. לא תסבלו כאשר תגלו את הדרכים הסודיות של הסבל להתגנב לחיי היום יום שלכם.