בין מחלות, ריפוי, שפה ופוליטיקה (או: בין פורנגרפיה לבריאות הנפש)

סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של סמוראים.  במשך כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים.