למה יום האושר הבינלאומי הוא רעיון רע

בשנת 2012 הכריזה מועצת האו"ם על "יום האושר הבינלאומי", שמתקיים מאז בכל שנה ב-20 במרץ. וכך נכתב בהצעה שהוגשה להצבעה, והתקבלה:

"The General Assembly … Conscious that the pursuit of happiness is a fundamental human goal…"

האמת היא שאני אפילו לא לגמרי יודע איך להגיב לטענה ש"המרדף אחר האושר הוא מטרה בסיסית של האדם", אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שלא רק שהיא לא נכונה, היא איומה.

אתם יודעים לשאול את עצמכם "מה אני רוצה?", הנה שאלה הרבה יותר טובה

כולם רוצים להרגיש טוב. כולם רוצים לחיות חיים שמחים, קלים ונטולי דאגות, להתאהב, שיהיה להם סקס מעולה ומערכות יחסים טובות, להיראות מצוין, לעשות כסף, להיות פופולריים ושיכבדו אותם. כולם ירצו את זה, קל לרצות את זה.

אם אתם שואלים את עצמכם "מה אני רוצה בחיים?" והתשובה היא משהו כמו "אני רוצה להיות שמח, משפחה נהדרת, חברים טובים ועבודה שאני אוהב", זה כל כך עמום ונפוץ שזה בקושי אומר משהו כי כל אחד מגדיר את הדברים האלה קצת אחרת, אבל דומה.

שאלה מעניינת יותר, שאולי לא שאלתם את עצמכם אף פעם עד היום, היא איזה כאב אתם מוכנים שיהיה לכם בחיים? על מה אתם מוכנים להיאבק?

7 עובדות על חרדה שיעזרו לכם להרגיש יותר טוב

אתם בטח מכירים את ההרגשה. אתם בקבוצה גדולה, צריכים לעשות שיחת טלפון חשובה או שפתאום אתם במרכז הלא רצוי של תשומת הלב מאיזו סיבה לא ברורה. אם אתם חלק מ-18% שסובלים מהפרעת חרדה, אינטרקציות יומיומיות יכולות להרגיש כאילו ביקשו ממכם ללכת קילומטר על שביל של גחלים לוהטות. לא נעים. למזלכם, אתם ממש לא לבד. הנה כמה עובדות מעניינות על חרדה שיכולו לעזור לכם להרגיש יותר טוב:

#1 חרדה היא לא רק נפשית, היא גם גופנית
אתם בטח יודעים איך זה מרגיש למצוא את עצמכם באמצע התקף חרדה. פתאום הלב שלכם טס, אולי אתם מזיעים, מרגישים קצת סחרחורת. אלה חלק מהסימפטומים הגופניים של התקף חרדה. אבל מתברר שטיפול בסימפטומים של התקף החרדה יכול לעזור לכם לנהל את החרדה באופן כללי. "קחו נשימה עמוקה" נשמע אולי כמו אחת הקלישאות הנדושות. אבל העובדה היא שכשאנשים מתוחים או חרדים הם מחזיקים את הנשימה שלהם אפילו בלי לשים לב, ומכאן ההרגשה של קוצר נשימה וסחרחורת. תשומת לב לאופן שבו אתם נושמים (ושאתם שואפים ונושפים כמו שצריך) היא הדרך המהירה והקלה ביותר להרגיע את עצמכם, גם אם זה נשמע בסיסי כמו מטריה בחורף.

OCD | ההיגיון שבשגעון

החרדה שאני עוזר לאנשים להתגבר עליה היא חרדה קיומית יותר מאשר פסיכיאטרית. בעוד שבתור מי שעוסק בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית יש לי הרבה ביקורת על המודל הרפואי ועל מגוון רחב של הנחות פסיכיאטריות, יש להודות שמנקודת מבט מעשית נעשתה בתחום הזה עבודה מוצלחת עם הפרעות שנראות עמידות להתערבויות רציונליות, כמו למשל הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD). ועדיין, למרות שאני רחוק שנות אור מהמודל הרפואי, עזרתי לאנשים עם OCD, כאלה שיכולים ומוכנים להסתכל על הקושי שלהם מנקודת מבט רחבה יותר מאשר במושגים רפואיים. חלק מרכזי בעבודה הזו הוא לעשות שימוש ב-OCD, במקום לנסות לרפא אותה. אנחנו מתגברים על דברים על ידי הפיכה לגדולים מהם, על ידי כך שדרך המאבק בהם אנחנו הופכים לאנשים טובים יותר.

אם אדם לא יכול לשנות את האמת שמכאיבה לו, מה הוא יכול לעשות?
הוא יכול להסיח את עצמו מהאמת, או שהוא יכול לאמץ פנטזיה שבה יש לו שליטה עליה. יש גם אופציה שלישית, שאגיע אליה מאוחר יותר.

עוגיפלצת מלמד מיינדפולנס

מעולם לא חשבתי שאקבל שיעור מיינדפולנס מעוגיפלצת. 

אם אתם בני אדם, סיכוי גבוה שגדלתם על "רחוב סומסום" והסיכוי שאתם לא יודעים מי זה עוגיפלצת הוא כמעט אפס. מה שלא ידעתם (וגם אני לא), זה שעוגיפלצת יכול ללמד אותנו קצת על שליטה עצמית ועל טכניקות הרגעה.

מסתבר שעוגיפלצת יודע לא רק לאכול עוגיות, אלא גם איך להרגיע את עצמו בעזרת ויסות עצמי, והוא עושה את זה בדרך הכי מצחיקה שאפשר בפארודיה הזו על הלהיט "I love it" של ההרכב "Icona pop".

סיוטו של סטונדט: חרדת מבחנים

בלימודי התואר השני שלי באונ' בן גוריון, נאלצתי לקחת קורס במתמטיקה. לחלקכם זה אולי יישמע לא יותר מאשר עוד קורס באוניברסיטה, אבל בשבילי הגילוי הזה היה בערך כמו להתעורר מסיוט ממש רע. בואו נגיד שאני ומתמטיקה מעולם לא היינו חברים טובים, עד כדי כך שבתיכון התערבתי עם חבר מי יקבל ציון פחות טוב במבחן (היי איתי) ובכיתה י"ב פשוט לא הגעתי לשיעורים. למרות זאת, איכשהו השלמתי בגרות בארבע יחידות וחשבתי שהסיפור שלי עם מתמטיקה נגמר. עד אותו קורס. כל שיעור היה בשבילי קצת כמו סינית, ומעל הראש כל הזמן ריחפה המחשבה שאני צריך לסיים את השנה עם ממוצע של לפחות 90 (זה היה תנאי להמשך לשנה שניה). ואז הגיע סוף הסמסטר ואיתו המבחן, והצירוף של דרישת ממוצע ביחד עם סינית לא ממש עזר לי להיות רגוע במבחן הזה. זה היה המבחן היחיד בחיים שלי שהייתי צריך כל שניה מהזמן שהקציבו לו, ועוד גנבתי כמה דקות מהמשגיחה בעזרת חיוכים. בשניה שהוא נגמר טסתי למרצה רק כדי לצעוק עליו שזה היה נורא קשה ולא הוגן ומה זה המבחן הזה. הוא הסתכל עלי, הקשיב, ולבסוף ענה ברוגע שהוציא אותי מדעתי "אור, תרגע, הכל יהיה בסדר. ידעת את החומר מספיק טוב." ובסוף זה באמת היה בסדר, הסתבר שידעתי את החומר מספיק טוב כדי לקבל ציון גבוה יותר ממה שהייתי צריך, והסתבר שאני מסתדר עם מתמטיקה הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. מה היה מאמין. אבל המבחן הזה הוציא ממני משהו שלא הכרתי לפני זה ומוכר באופן קרוב מדי לבערך שניים מתוך כל עשרה סטודנטים – חרדת מבחנים.

האם המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

הדבר שממנו מפחדים בני האדם יותר מכל הוא המוות. המוות הוא גם הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל – כולנו, לא משנה היכן נולדנו ולמי, נמות בסופו של דבר. זו אולי קלישאה, אבל המוות הוא הדבר הבטוח היחיד בחיים – וזו מחשבה מעוררת חרדה. רבים מאיתנו, במיוחד בתרבות המערבית, התנו את עצמם להתמודד עם המציאות הזו על ידי אי התמודדות איתה – לא רק לפחד מהמוות, אלא להתעלם ממנו לגמרי. המחשבה על המוות, על הסופיות של החיים שלנו אל מול הנצחיות של הקיום והאינסופיות של הזמן, לא רק מפחידה אותנו, אלא משפיעה על החיים שלנו בלי שאנחנו שמים לב גם – ואולי בגלל – שאנחנו לא חושבים עליה. אבל האם דווקא לחשוב על המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?