7 עובדות על חרדה שיעזרו לכם להרגיש יותר טוב

אתם בטח מכירים את ההרגשה. אתם בקבוצה גדולה, צריכים לעשות שיחת טלפון חשובה או שפתאום אתם במרכז הלא רצוי של תשומת הלב מאיזו סיבה לא ברורה. אם אתם חלק מ-18% שסובלים מהפרעת חרדה, אינטרקציות יומיומיות יכולות להרגיש כאילו ביקשו ממכם ללכת קילומטר על שביל של גחלים לוהטות. לא נעים. למזלכם, אתם ממש לא לבד. הנה כמה עובדות מעניינות על חרדה שיכולו לעזור לכם להרגיש יותר טוב:

#1 חרדה היא לא רק נפשית, היא גם גופנית
אתם בטח יודעים איך זה מרגיש למצוא את עצמכם באמצע התקף חרדה. פתאום הלב שלכם טס, אולי אתם מזיעים, מרגישים קצת סחרחורת. אלה חלק מהסימפטומים הגופניים של התקף חרדה. אבל מתברר שטיפול בסימפטומים של התקף החרדה יכול לעזור לכם לנהל את החרדה באופן כללי. "קחו נשימה עמוקה" נשמע אולי כמו אחת הקלישאות הנדושות. אבל העובדה היא שכשאנשים מתוחים או חרדים הם מחזיקים את הנשימה שלהם אפילו בלי לשים לב, ומכאן ההרגשה של קוצר נשימה וסחרחורת. תשומת לב לאופן שבו אתם נושמים (ושאתם שואפים ונושפים כמו שצריך) היא הדרך המהירה והקלה ביותר להרגיע את עצמכם, גם אם זה נשמע בסיסי כמו מטריה בחורף.

האם המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

הדבר שממנו מפחדים בני האדם יותר מכל הוא המוות. המוות הוא גם הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל – כולנו, לא משנה היכן נולדנו ולמי, נמות בסופו של דבר. זו אולי קלישאה, אבל המוות הוא הדבר הבטוח היחיד בחיים – וזו מחשבה מעוררת חרדה. רבים מאיתנו, במיוחד בתרבות המערבית, התנו את עצמם להתמודד עם המציאות הזו על ידי אי התמודדות איתה – לא רק לפחד מהמוות, אלא להתעלם ממנו לגמרי. המחשבה על המוות, על הסופיות של החיים שלנו אל מול הנצחיות של הקיום והאינסופיות של הזמן, לא רק מפחידה אותנו, אלא משפיעה על החיים שלנו בלי שאנחנו שמים לב גם – ואולי בגלל – שאנחנו לא חושבים עליה. אבל האם דווקא לחשוב על המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

למה אנחנו צריכים לנטוש את מודל המחלה של בריאות הנפש (מאמר מתורגם)

הרעיון שהרגשות המצערים שלנו יכולים להיות מובנים בצורה הטובה ביותר כתסמינים של מחלות פיזיולוגיות הוא רעיון מפתה שהולך ומתפשט. אך לדעתי הרעיון הזה הוא גם מיתוס, ומיתוס מזיק. הגישה הנוכחית שלנו לעזרה לאנשים פגיעים שנמצאים במצוקה רגשית קשה, נפגעת קשות על ידי רעיונות ודעות מיושנות, לא אנושיות ולא מדעיות אודות הטבע והמקורות של בעיות נפשיות. אנחנו זקוקים לשינוי כולל ורדיקלי, לא רק באופן בו אנחנו מבינים בעיות נפשיות, אלא גם באופן שבו אנחנו מתכננים ומציעים שירותי בריאות נפש.

סערת נפש | אנטי דיכאון או אנטי אנושי? חלק א

פוסט שפירסמתי בעמוד הפייסבוק (כאן) על תרופות פסיכיאטריות עורר כמה תגובות נסערות שנשלחו אלי במייל. משום מה, כל המגיבים העדיפו לכתוב לי באופן אישי ולא לפתוח דיון בו עוד אנשים יוכלו להשתתף, אבל אצלי בראש, היה דיון שלם של בעד ונגד, וככה נולדה סדרת הפוסטים שזה חלקה הראשון.

אני אתחיל מהסוף - במקרים מסוימים, תרופות פסיכיאטריות הן לא רק טובות, הן אף מומלצות, הכרחיות ומצילות חיים. אני לא חושב שצריך להפסיק את השימוש בהן באופן גורף, אני כן חושב שצריך לשנות את אופן השימוש בהן.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על התמכרות?

הפעם הראשונה שבה סמים הוצאו מחוץ לחוק היתה לפני כ-100 שנים. מאז ובמשך כל השנים של המלחמה בסמים מספרים לנו סיפור על התמכרות. הסיפור הזה מושרש במערכת החינוך ובתוכנו כל כך עמוק, שנראה שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו וכאמת אבסולוטית. אבל גם אם הסיפור הזה נכון בחלקו, ישנו סיפור אחר על התמכרות. סיפור שאם אנחנו רוצים לקבל אותו, נצטרך לשנות לא רק את האופן בו אנחנו חושבים על התמכרות ואת האופן שבו מתנהלת המלחמה בסמים (ותהמכרויות באופן כללי). נצטרך לשנות את עצמנו.

פאסיב אגרסיב – מה זה, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

מ', מטופלת שלי, הגיעה לפגישה האחרונה נסערת ובעיקר מבוהלת מעצמה. היא סיפרה שרדפה אחרי בן זוגה מפתח ביתם עד לחניה, תפסה את החולצה שלו ונעצה בה ציפורניים ו....קרעה אותה. שניה אחרי זה היא הבינה מה עשתה ומאוד נבהלה מעצמה. כששאלתי אותה מדוע עשתה את זה, סיפרה שבאמצע ויכוח בינה לבין בן זוגה "הוא נכנס לשתיקה שלו. פשוט הפסיק לדבר. לקח את המפתחות של האוטו ובלי להגיד כלום פשוט יצא מהבית לכיוון האוטו. זה גומר אותי כשהוא עושה את זה. אני נכנסת לפחד, חרדה אפילו, 

ומתנהגת בצורה שאני לא מבינה."

סביר להניח שרבים מכם מכירים סיטוציאות דומות. אולי לא בדיוק באמצע ריב, אולי לא ברמה קיצונית כזו, אבל כולכם מכירים את זה – קוראים לזה פאסיב אגרסיב, וזה נוראי. אבל מה זה בעצם, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

מה היה קורה אם היינו מתייחסים למחלות גופניות כמו להפרעות נפשיות?

זה לא סוד שיש סטיגמה רצינית בכל מה שקשור להפרעות נפשיות.

לפי ה-CDC (המרכז למניעת מחלות האמריקאי), רק כ-25% מהאנשים שסובלים מקושי נפשי מרגישים שלאנשים אחרים יש סימפטיה והבנה למצב שלהם. הסטטיסטיקה בארץ דומה, ומדובר בסטטיסטיקה שהיא לא פחות ממבישה, במיוחד כאשר אחד מכל ארבעה אנשים מתמודד עם קושי נפשי מסוג כלשהו.

אנשי מקצוע טוענים שבכל מה שקשור להתייחסות חברתית לקשיים נפשיים, חלק מהבעיה הוא חוסר אמפתיה וחוסר מידע על אותם קשיים. ועדיין, למרות הראיות המטלטלות והאמירות שמנסות לעזור לאנשים להבין, מרבית האנשים עדיין לא מבינים שלהיות מאובחן עם קושי נפשי הוא לא משהו שבשליטתו של האדם או בחירה שלו – בדיוק כמו להיות חולה בשפעת או ללקות בקלקול ריבה, זה פשוט מחוץ לשליטה.

במאמץ לשנות את השיח ולהדגים לאנשים את האופן בו הם מתייחסים לקשיים נפשיים, צייר האמן Robot Hugs קומיקס שמדגים איך זה היה נראה אם היינו מדברים על מחלות גופניות באותו האופן שבו אנחנו מדברים על קשיים נפשיים. לחצו על התמונה המצורפת לצפיה.

גורם לכם לחשוב אחרת?
בתקווה שכן, שתפו את הפוסט כדי שגם אחרים יחשבו אחרת.

מחקר: אנשים שמשתפים הרבה בפייסבוק רק רוצים להשתייך

בכל פעם שאתם מתכווצים בכיסא, מגלגלים עיניים ושמים עוד חבר פייסבוק מעצבן בהייד רק בגלל שהוא מציף אתכם בפוסטים שלו, ייתכן ואתם דוחים מישהו שרק רוצה להיות שייך.

פייסבוק | הרשת האנטי חברתית

לפני לא הרבה מאוד זמן צורת תקשורת חדשה סחפה את העולם ושינתה את החיים בדרכים שאיש כמעט לא יכל לדמיין קודם לכן. אחדים אמרו עליה שהיא "אמצעי התקשורת הנפלא ביותר שיצר האדם" ואחרים דיברו על הפוטנציאל העצום שלה להביא למהפיכה של ממש בתחומי החדשות, הבידור ואפילו חינוך. למשורר ט.ס. אליוט היה משהו אחר לגמרי להגיד: "זה מדיום בידור שמאפשר למיליונים של אנשים לשמוע את אותה בדיחה באותו הזמן, ובכל זאת להיות בודדים".

אליוט והאחרים, דיברו על טלביזיה, בתחילת שנות השישים. אבל אם נריץ את הזמן קדימה ב-50 שנים, נוכל לסלוח לעצמנו שטעינו וחשבנו לרגע שמדובר בתגובות של אנשים לאינטרנט, ובעיקר לרשתות החברתיות השונות.

פרדוקס הבחירה | למה יותר זה פחות?

בפוסט הזה הסברתי איך החיים בעיר קשורים לחרדה. חלק ממה שתיארתי הוא אפשרויות הבחירה האינסופיות שהחיים בעיר מציעים לנו. באופן טבעי, כולנו רוצים שיהיו לנו כמה שיותר אפשרויות בחירה, ועל פני הדברים נראה כי ריבוי אפשרויות בחירה הוא דבר שבאמת מיטיב איתנו. לריבוי אפשרויות יש כמובן יתרונות, אבל יש לו גם לא מעט השלכות שליליות, שרבים מאיתנו לא רוצים לחשוב עליהן במקרה הטוב, ומדחיקים אותן במקרה הרע. למה זה קורה?

מגפת הריטלין: למה זה קורה?

המגפה החדשה

ריטלין היא כנראה התרופה עם המוניטין הכי רע בשנים האחרונות. כלכך רע שיש אינסוף קבוצות שפועלות נגדה ומפיצות טענות שהשימוש בריטלין משול לסימום ילדים, שהיא מעקבת התפתחות, שהפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא לא הפרעה אמתית ועוד. היא נסחרת בקרב סטונדטים בשוק שמגלגל לא מעט כסף, היא צריכה להישמר בכספת וחייבת מרשם רופא ונדמה שבשנים האחרונות כולם משתמשים בה. אכן, מדובר בתרופה שהדבר היחיד שכולם יסכימו עליו – התומכים והמתנגדים – הוא שהיא מעוררת מחלוקת. בואו ננסה לעשות קצת סדר ולהסביר את מה שנדמה כמגפת ריטלין.

האם לעשירים איכפת פחות? | מחאה חברתית בראי הפסיכולוגיה

מאז קיץ 2011, עת המחאה החברתית, נשמעו לא מעט קולות שמקבלי ההחלטות ובעלי ההון מנותקים מהעם ושפשוט לא איכפת להם. "הם מסתכלים מלמעלה" ו"הם רואים דרכנו" היו רק חלק מחיצי בביקורת שנשלחו אליהם. אך האם זה באמת נכון? האם לבעלי ההון באמת איכפת פחות?

במאמר דעה בניו יורק טיימס, סוקר דניאל גולדמן (פסיכולוג, מחבר הספר "אינטיליגנציה רגשית") מחקרים שנעשים בשנים האחרונות בפסיכולוגיה ומראים שייתכן והאמירות האלה מדויקות יותר ממה שחשבתם.

במחקר שנערך בשנת 2008 ובו נבדקו רמות האמפתיה נמצא שאנשים שנמצאים בעמדות כח הביעו פחות אמפתיה מאשר אלו שלא. החוקרים הושיבו ביחד זוגות של אנשים זרים וביקשו מהם לספר אחד לשני על קשיים בחייהם כמו גירושין או מוות של אדם אהוב. הממצאים היו פשוטים – אלו שהיו בעמדות כח פשוט הראו פחות חמלה לצד השני מאשר אלו שאינם נמצאים בעמדות כח.

בעיית התדמית של פסיכותרפיה

אם הביקוש לפסיכותרפיה גדל פי שלושה בחמש עשרה השנים האחרונות, ומחקרים מראים שפסיכותרפיה היא הפתרון היעיל והמועדף על פני טיפול תרופתי לטיפול בבעיות הנפוצות (למשל דיכאון וחרדה. בגלל תופעות לוואי, טיפול תרופתי ממולץ רק במקרה שפסיכותרפיה אינה מובילה לשיפור או שהמטופל אינו מעוניין בה), איך זה שבפועל, מספר המטופלים ירד בלמעלה משלושים אחוזים?

מה מסביר את הפער בין מה שהמטופלים רוצים, מבקשים ומפיקים ממנו תועלת אמתית, לבין מה שקורה בפועל?

התשובה היא בעיית תדמית.