למה יום האושר הבינלאומי הוא רעיון רע

בשנת 2012 הכריזה מועצת האו"ם על "יום האושר הבינלאומי", שמתקיים מאז בכל שנה ב-20 במרץ. וכך נכתב בהצעה שהוגשה להצבעה, והתקבלה:

"The General Assembly … Conscious that the pursuit of happiness is a fundamental human goal…"

האמת היא שאני אפילו לא לגמרי יודע איך להגיב לטענה ש"המרדף אחר האושר הוא מטרה בסיסית של האדם", אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שלא רק שהיא לא נכונה, היא איומה.

אתם יודעים לשאול את עצמכם "מה אני רוצה?", הנה שאלה הרבה יותר טובה

כולם רוצים להרגיש טוב. כולם רוצים לחיות חיים שמחים, קלים ונטולי דאגות, להתאהב, שיהיה להם סקס מעולה ומערכות יחסים טובות, להיראות מצוין, לעשות כסף, להיות פופולריים ושיכבדו אותם. כולם ירצו את זה, קל לרצות את זה.

אם אתם שואלים את עצמכם "מה אני רוצה בחיים?" והתשובה היא משהו כמו "אני רוצה להיות שמח, משפחה נהדרת, חברים טובים ועבודה שאני אוהב", זה כל כך עמום ונפוץ שזה בקושי אומר משהו כי כל אחד מגדיר את הדברים האלה קצת אחרת, אבל דומה.

שאלה מעניינת יותר, שאולי לא שאלתם את עצמכם אף פעם עד היום, היא איזה כאב אתם מוכנים שיהיה לכם בחיים? על מה אתם מוכנים להיאבק?

OCD | ההיגיון שבשגעון

החרדה שאני עוזר לאנשים להתגבר עליה היא חרדה קיומית יותר מאשר פסיכיאטרית. בעוד שבתור מי שעוסק בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית יש לי הרבה ביקורת על המודל הרפואי ועל מגוון רחב של הנחות פסיכיאטריות, יש להודות שמנקודת מבט מעשית נעשתה בתחום הזה עבודה מוצלחת עם הפרעות שנראות עמידות להתערבויות רציונליות, כמו למשל הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD). ועדיין, למרות שאני רחוק שנות אור מהמודל הרפואי, עזרתי לאנשים עם OCD, כאלה שיכולים ומוכנים להסתכל על הקושי שלהם מנקודת מבט רחבה יותר מאשר במושגים רפואיים. חלק מרכזי בעבודה הזו הוא לעשות שימוש ב-OCD, במקום לנסות לרפא אותה. אנחנו מתגברים על דברים על ידי הפיכה לגדולים מהם, על ידי כך שדרך המאבק בהם אנחנו הופכים לאנשים טובים יותר.

אם אדם לא יכול לשנות את האמת שמכאיבה לו, מה הוא יכול לעשות?
הוא יכול להסיח את עצמו מהאמת, או שהוא יכול לאמץ פנטזיה שבה יש לו שליטה עליה. יש גם אופציה שלישית, שאגיע אליה מאוחר יותר.

האם המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

הדבר שממנו מפחדים בני האדם יותר מכל הוא המוות. המוות הוא גם הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל – כולנו, לא משנה היכן נולדנו ולמי, נמות בסופו של דבר. זו אולי קלישאה, אבל המוות הוא הדבר הבטוח היחיד בחיים – וזו מחשבה מעוררת חרדה. רבים מאיתנו, במיוחד בתרבות המערבית, התנו את עצמם להתמודד עם המציאות הזו על ידי אי התמודדות איתה – לא רק לפחד מהמוות, אלא להתעלם ממנו לגמרי. המחשבה על המוות, על הסופיות של החיים שלנו אל מול הנצחיות של הקיום והאינסופיות של הזמן, לא רק מפחידה אותנו, אלא משפיעה על החיים שלנו בלי שאנחנו שמים לב גם – ואולי בגלל – שאנחנו לא חושבים עליה. אבל האם דווקא לחשוב על המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

בין מחלות, ריפוי, שפה ופוליטיקה (או: בין פורנגרפיה לבריאות הנפש)

סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של סמוראים.  במשך כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים. 

האם לחיים יש משמעות?

"חוסר משמעות" היא אורחת שכיחה בחדר הטיפולים.
הרבה אנשים שפונים לטיפול אינם סובלים מפתולוגיה כזו או אחרת, אלא מרגישים שהחיים שלהם חסרים משהו, שהם התרוקנו ממשמעות. זו הרגשה שיכולה להתגנב לאיטה לאורך זמן, או להופיע בפתאומיות בעקבות שינויים גדולים בחיים (פרידה מבן או בת זוג, פיטורין וכו').

חלק מהאנשים נוטים להגיד שזו בעיה שצריך להפנות למרכז למדיטציה הקרוב או לבית הכנסת. "משמעות" היא מושג מעורפל, ויש מי שאוהבים לקשור אותה לרוחניות ולתקווה להתעלות מעבר לאופק האנושי. זו עלולה להיות גישה שלא ממש עוזרת.

7 טיפים להתמודדות עם החיים אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם טיפול

בואו נודה באמת, טיפול יכול להיות דבר מאוד יקר. כפסיכותרפיסט מוסמך, אני מודה שלפעמים בדרך מהעבודה הביתה אני חושב מה אני יכול לעשות עם הכסף ששילמו לי מטופלים באותו היום.

זו שאלה קשה מדי בכדי לשאול אותה בתוך ואקום, כי הרבה פגישות טיפוליות אינן בעלות השפעה באופן מיידי בפני עצמן. טיפול הוא תהליך מתמשך, ואנחנו לא יכולים לצפות מראש את השינוי שהוא יביא. מנסיון, רוב האנשים לא בוחנים את התועלת של טיפול כתוצאה של תהליך מתמשך. במקום זה, הם חושבים על המחיר של פגישה אחת ועל זוג הנעליים או הארוחה במסעדה שהיו יכולים לקנות במקום.

ויש גם אנשים שהיו יכולים לקבל המון מטיפול, אבל בקושי מצליחים להביא אוכל לשולחן לארוחת הערב ובקושי מצליחים להחזיק קורת גג. טיפול הוא ברוב המקרים דבר יקר, ויש המון אנשים שהיו רוצים בו, אבל לא יכולים להרשות אותו לעצמם, או פשוט לא רוצים לשלם עליו. אם אתם נמנים על אחד מהם, או מכירים אדם כזה, הנה שבעה טיפים כיצד להתמודד עם החיים מבלי ללכת לטיפול:

5 דרכים גרועות להעריך את עצמכם

דמיינו לרגע שהייתם מתקינים רצפת פרקט חדשה בבית, האם הייתם מנסים להעריך כמה עץ אתם צריכים בעזרת מקל? כנראה שלא, ובצדק. כנראה שהייתם משתמשים בסרט מדידה שהיה עוזר לכם לחשב באופן מדויק את מימדי הבית. ובכל זאת, עד כמה שהדוגמה הזו נשמעת ברורה מאליה, כשזה מגיע לאופן שבו אנשים מודדים את עצמם, יותר מדי מהם משתמשים במקל.

לכולנו יש איזשהו "כלי מדידה" שאנחנו משתמשים בו כדי להעריך את עצמנו כאנשים. כשאנחנו מרגישים שהמדידה מגיעה עד הקצה, אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו. אבל, כשאנחנו מרגישים שהמדידה קצרה מדי, ההערכה העצמית שלנו עלולה להפוך למשקולת ולמשוך אותנו למטה.

למרות שלכלי המדידה שלנו יש השפעה עצומה על האופן שבו אנחנו מרגישים, רוב האנשים אפילו לא מודעים לכלי בו הם משתמשים כדי להעריך את עצמם. הם כן מודעים לתנודות שיש בהרגשה שלהם.

יש דרכים שונות בהן אנשים מעריכים את עצמם, וחלק מהן ממש לא בריאות. הנה חמש דרכים נפוצות – והרסניות – שבעזרתן אנשים מודדים את הערך העצמי שלהם:

12 דברים שאתם צריכים להגיד לעצמכם

הנה 12 משפטים שאתם צריכים להגיד לעצמכם.

תדעו שאתם במסלול הנכון כשאתם יכולים להגיד לעצמכם את כל אחד מהדברים בכנות (ואם אתם לא יכולים, אז הנה משהו חיובי לעבוד עליו בשביל עצמכם):

    1. אני עוקב אחרי הלב והאינטואיציה שלי

אל תתנו לבעיות שלכם להיותמה שמניע ודוחף אתכם בחיים. במקום זאת, תנו לחלומות שלכם להיות מה שמנהל אתכם. חיו את החיים שאתם רוצים והיו האדם שאתם רוצים לזכור בעוד שנים מהיום. קבלו החלטות ופעלו לפיהן. עשו טעויות, תיפלו, ונסו שוב. גם אם אתם נופלים אלף פעמים בדרך, לפחות לא תחשבו בסוף "מה היה יכול להיות אם...", תדעו שנתתם לחלומות שלכם את הסיכוי הכי טוב.

אחרים חושבים| מה איכפת לכם?

תחשבו רגע על רוב האנשים שאתם מכירים. מה הדברים החשובים שקובעים איך הם מתנהגים? סביר להניח שבחלק גדול מהמקרים, אחד הפרמטרים החשובים בהתנהגות של אנשים סביבכם היא מה תחשבו עליהם. ולא רק מה אתם תחשבו עליהם, מה אחרים יחשבו על ההתנהגות שלהם.

האומץ להיות

"The courage to be is the courage to accept oneself, in spite of being unacceptable", Paul Tillich

לפנות לטיפול, מתוך רצון וכוונה אמיתיים לשינוי, הוא צעד שדורש אומץ. צעד שדורש אומץ משום שאותו שינוי יכול להגיע רק אם נהיה פתוחים מספיק מחד, ומאידך חזקים מספיק להסתכל לעצמנו בעיניים. להיות כנים מספיק עם עצמנו לא מתוך רצון שמישהו אחר יגיד לנו מה דפוק ומה לא בסדר אצלנו ואיך אנחנו יכולים לסדר את זה, אלא מתוך רצון עמוק לשינוי מהותי. שינוי כזה דורש מאיתנו להסיט את המבט מן החוץ כלפי פנים, לתוכנו. שינוי כזה מחייב אותנו לבחון את עצמנו לאורך, לרוחב ולעומק, להסתכל על החיים שלנו בעבר ובהווה ולשאול את עצמנו האם אלה באמת החיים שאנחנו רוצים לעצמנו, או שמא מדובר בחיים של אחרים. אותם אחרים יכולים להיות הורים, מורים, אחים, חברים או סתם אנשים שאנחנו לא באמת מכירים אבל מכתיבים אורח חיים מסויים.

מדוע אנשים מסוימים מתמודדים עם אתגרים טוב יותר מאחרים?

וודאי שמתם לב שיש אנשים שנראה שהם פורחים ומשגשגים במצבים של כאוס ובלגן סביבם, בזמן שאחרים חווים מתח ונכנסים להלם גם כשעומדים מולם שינויים חיוביים. מתח הוא חוויה אישית.

בעוד שרבים מהאנשים מתוחים ונלחצים מגורמים דומים – עבודה, כסף, לו"ז עמוס מדי ועוד – אנשים שונים מגיבים יותר או פחות לאותם מצבים מכמה סיבות:

הבעיה של פסיכולוגיית מעמקים

פסיכולוגיית מעמקים, מונח כללי שטבע בסוף המאה ה-19 הפסיכיאטר הגרמני אויגן בלוילר, היא שם כולל לגישות הפסיכואנליטיות. גישות אלה מדגישות את חשיבות הלא מודע ואת שנות החיים הראשונות כקריטיות וקובעות את התפתחות הנפש והאישיות בבגרות. היום ניתן למצוא שלוש גישות עיקריות בפסיכולוגיית מעמקים: יחסי אובייקט (מלאני קליין ודונלד ויניקוט), פסיכולוגיה אינדיבידואלית (אלפרד אדלר) ופסיכולוגיה יונגיאנית). כולם, בצורה כזו או אחרת, ממשיכי דרכו של פרויד.

על פי פסיכולוגיית מעמקים, הנפש מורכבת מתהליכים מודעים, מודעים באופן חלקי ולא מודעים. התהליכים הלא מודעים הם החשובים ביותר והם כוללים רגשות ודחפים מודחקים, מכיוון שהם מאיימים ומפריעים לשגרת החיים. במילים אחרות, אם הם היו מודעים הם היו מעוררים חרדה גדולה מדי שהיתה משתקת אותנו בחיי היום יום.

סכמת אושר מוטעית

אפתח בשאלה – אתם מאושרים?

אם כן, אתם יודעים להגיד מה עושה אתכם מאושרים?

ואם לא, אתם יודעים להגיד למה לא? ומה היה עושה אתכם מאושרים?

אושר הוא תחושה, ועם תחושה אי אפשר להתווכח. כמו שרופא לא יגיד לכם "לא כואב לכם, אתם סתם אומרים", אף אחד לא יכול להגיד לכם "אתם לא מאושרים, אתם סתם אומרים". אם אתם מאושרים, מצוין. אבל מה אם לא? בהתחשב בזה שאושר הוא תחושה, ועם תחושה אי אפשר להתווכח, אי אפשר להגיד לכם "רק נדמה לכם שאתם לא מאושרים, יש לכם הכל למה לכם להיות לא מאושרים". עובדה, אתם מרגישים לא מאושרים. השאלה היא מה עושים עם התחושה הזו עכשיו.

פתוייו של אספן אי צדק

לכוד מאחורי האשליה של אי צדק

כולנו רוצים שייעשה צדק. בעניינים גדולים וגם בעניינים קטנים. רבים מאיתנו, לעומת זאת, סובלים ממש כשהם רואים עוול, או מה שאנחנו מזהים כעוול, שנעשה לאחרים וגם שאנחנו מרגישים שנעשה לנו.

אנחנו מגדילים את חוסר הצדק ומוציאים אותו מפרופורציה, כשאחנו מחזיקים כמעט בפראות ברגשות שקיפחו אותנו, הוליכו אותנו שולל, הטעו אותנו, שלטו בנו, לא כיבדו אותנו, העבירו עלינו ביקורת או דחו אותנו.

אם אנחנו אספני צדק קלאסיים, אנחנו מקטרים בלי סוף על חוסר ההגינות של החיים. אנחנו כועסים, על בסיס יומי, על העלבונות שאנחנו צריכים לסבול. אנחנו תלויים הפוך במצב של רחמים עצמיים, אוחזים כתב אישום של זוועות, מפלחים את החושך עם משקפי ראיית לילה כדי לראות יותר דברים רעים להתלונן עליהם.

בצורה לא מודעת, חלק מהאנשים שהתפקוד שלהם לא אופטימלי, צוברים כמויות אדירות של טינה באופן דומה לזה שבו קמצן אוגר את הזהב שלו.

20 דברים להתחיל לעשות במערכות יחסים (מכל סוג)

משפחה היא לא רק קשרי דם. אלה האנשים בחיים שלכם שיעריכו את זה שאתם חלק מהחיים שלהם, אלה שיעודדו אותכם להשתפר בדרכים בריאות ויצירתיות ואלה שיקבלו לא רק את מי שאתם עכשיו אלא גם את מי שאתם רוצים להיות. האנשים האלה – המשפחה האמתית שלכם – הם אלה שבאמת חשובים.

הנה 20 דרכים שיכולות לעזור למצוא ולטפח את מערכות היחסים המיוחדות האלה בחיים שלכם:

30 דברים שאתם צריכים להתחיל לעשות בשביל עצמכם

הפוסט "30 דברים שאתם צריכים להפסיק לעשות לעצמכם", קיבל הרבה תגובות חיוביות ותומכות, אך חלק מהתגובות הציעו שבנוסף אליו תהיה רשימה של דברים שצריך להתחיל לעשות. במילים של אחד הקוראים ששלח לי מייל, "הייתי רוצה רשימה נוספת, רק במקום רשימה של "אל תעשה" היא תהיה רשימה של "תעשה", של דברים שכולם יכולים להתחיל לעשות ולעבוד עליהם כבר היום".

אז, בהמשך לרשימת הדברים שאתם צריכים להפסיק לעשות לעצמכם, הנה רשימה של דברים שכדאי שתתחילו לעשות בשביל עצמכם:

למה זה קורה לי?

כולנו מתמודדים בחיים עם בעיות כאלה ואחרות. במקרים קיצוניים חלק מהאנשים אף מגיע למצב שהם מתמודדים עם בעיות במשך זמן כה מתמשך ו"תקועים" עם בעיות חוסר תפקוד, התמכרויות, פחדים שמשתקים אותם מלהתקדם בחיים וכישלונות צורבים מהעבר שמונעים מהם להסתכל לעתיד.

הרבה פעמים, כשאנחנו נמצאים בתוך מצב בעייתי בחיים, הנטייה שלנו כבני אדם היא לפנות לחקירה עצמית – לשאול את עצמם מה מקור הבעיה – האם זה בגלל ההורים? האם זה אירוע טראומתי מהעבר שרודף אותי? איך זה התחיל ולמה?

או במילים אחרות – למה זה קורה דווקא לי?

30 דברים שאתם צריכים להפסיק לעשות לעצמכם

“Nobody can go back and start a new beginning, but anyone can start today and make a new ending.”

כנראה שאין דבר קרוב יותר לאמת, אבל לפני שמתחילים את תהליך השינוי ויוצרים סוף חדש, צריך להפסיק לעשות את הדברים שמונעים מאיתנו להתפתח ולהתקדם. אז הנה רשימה של כמה דברים שאפשר להתחיל איתם:

1. הפסיקו לבלות עם האנשים הלא נכונים – החיים קצרים מדי כדי לבזבז זמן על אנשים ששואבים מכם את שמחת החיים. אם מישהו רוצה אתכם בחיים שלו, הוא יפנה בהם מקום בשבילכם. אתם לא צריכים להיאבק בשביל זה. לעולם אל תתעקשו להישאר בקרבת מי שבאופן מתמשך וקבוע מפחית בערככם. תזכרו, אלה לא האנשים שנמצאים לצידכם כשאתם במיטבכם, אלא אלה שלידכם במצבים הכי גרועים שאתם יכולים לקרוא להם חברים.

להפוך חולשה לכח מניע | מה הכח של החולשה שלכם?

"אם אי אפשר למדוד את זה, זה לא קיים". את המשפט הזה אמר לי לפני שלוש שנים בערך מי שהיה אז ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. זה הפתיע אותי בעיקר כי הוא פסיכולוג, והוא אמור להבין שחוויות אי אפשר למדוד. לקח לי כמה שנים להבין למה באמת המשפט הזה גרם לי לאי נוחות.

מצד שני, הוא היה איש מדע. והמטרה של מדע היא מאוד ברורה – שליטה וניבוי. ככה המדע עובד. ומה זה קשור לפגיעות? שאלה מצוינת, המשיכו לקרוא.