למה יום האושר הבינלאומי הוא רעיון רע

בשנת 2012 הכריזה מועצת האו"ם על "יום האושר הבינלאומי", שמתקיים מאז בכל שנה ב-20 במרץ. וכך נכתב בהצעה שהוגשה להצבעה, והתקבלה:

"The General Assembly … Conscious that the pursuit of happiness is a fundamental human goal…"

האמת היא שאני אפילו לא לגמרי יודע איך להגיב לטענה ש"המרדף אחר האושר הוא מטרה בסיסית של האדם", אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שלא רק שהיא לא נכונה, היא איומה.

האם המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

הדבר שממנו מפחדים בני האדם יותר מכל הוא המוות. המוות הוא גם הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל – כולנו, לא משנה היכן נולדנו ולמי, נמות בסופו של דבר. זו אולי קלישאה, אבל המוות הוא הדבר הבטוח היחיד בחיים – וזו מחשבה מעוררת חרדה. רבים מאיתנו, במיוחד בתרבות המערבית, התנו את עצמם להתמודד עם המציאות הזו על ידי אי התמודדות איתה – לא רק לפחד מהמוות, אלא להתעלם ממנו לגמרי. המחשבה על המוות, על הסופיות של החיים שלנו אל מול הנצחיות של הקיום והאינסופיות של הזמן, לא רק מפחידה אותנו, אלא משפיעה על החיים שלנו בלי שאנחנו שמים לב גם – ואולי בגלל – שאנחנו לא חושבים עליה. אבל האם דווקא לחשוב על המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

בין מחלות, ריפוי, שפה ופוליטיקה (או: בין פורנגרפיה לבריאות הנפש)

סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של סמוראים.  במשך כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים. 

כיצד להתמודד עם גל הטרור מבחינה נפשית?

בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים, שוטף את המדינה שוב גל של טרור ופיגועים, ונראה כי הוא הולך ומחמיר ואיש לא רואה את סופו. לאורה של ההסלמה וההידרדרות במצב הבטחוני, מוצאים את עצמם רבים מהאנשים במצב של מצוקה איתה הם מתקשים להתמודד. את השינויים במצב הבטחוני אנחנו חשים על בשרנו והביטויים רבים – אם בתחילה היה מדובר רק באיזור ירושלים, היום כבר מדובר בכל הארץ לאחר שהיו גם פיגועי דקירה בתל אביב, חולון ורעננה וידויי אבנים בעוד ישובים רבים. גם מאפייני המפגעים מיטשטשים ומדובר בגברים, נשים ואפילו ילדים – אי אפשר לדעת מי עלול להיות מפגע פוטנציאלי, זה מעורר תחושה שכולם חשודים וצריך להיזהר מכולם. ההתרחבות הזו, ביחד עם ההסלמה (נסיון למכונית תופת, נסיון לחטיפת נשק, ירי על אוטובוס, מחסומים בתוך שכונות בירושלים וצבא בעיר) גורמת אצל מבוגרים וילדים כאחד להבנה שאף אחד אינו חסין, וההבנה הזו עלולה לעורר חרדה.

7 טיפים להתמודדות עם החיים אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם טיפול

בואו נודה באמת, טיפול יכול להיות דבר מאוד יקר. כפסיכותרפיסט מוסמך, אני מודה שלפעמים בדרך מהעבודה הביתה אני חושב מה אני יכול לעשות עם הכסף ששילמו לי מטופלים באותו היום.

זו שאלה קשה מדי בכדי לשאול אותה בתוך ואקום, כי הרבה פגישות טיפוליות אינן בעלות השפעה באופן מיידי בפני עצמן. טיפול הוא תהליך מתמשך, ואנחנו לא יכולים לצפות מראש את השינוי שהוא יביא. מנסיון, רוב האנשים לא בוחנים את התועלת של טיפול כתוצאה של תהליך מתמשך. במקום זה, הם חושבים על המחיר של פגישה אחת ועל זוג הנעליים או הארוחה במסעדה שהיו יכולים לקנות במקום.

ויש גם אנשים שהיו יכולים לקבל המון מטיפול, אבל בקושי מצליחים להביא אוכל לשולחן לארוחת הערב ובקושי מצליחים להחזיק קורת גג. טיפול הוא ברוב המקרים דבר יקר, ויש המון אנשים שהיו רוצים בו, אבל לא יכולים להרשות אותו לעצמם, או פשוט לא רוצים לשלם עליו. אם אתם נמנים על אחד מהם, או מכירים אדם כזה, הנה שבעה טיפים כיצד להתמודד עם החיים מבלי ללכת לטיפול:

5 דרכים גרועות להעריך את עצמכם

דמיינו לרגע שהייתם מתקינים רצפת פרקט חדשה בבית, האם הייתם מנסים להעריך כמה עץ אתם צריכים בעזרת מקל? כנראה שלא, ובצדק. כנראה שהייתם משתמשים בסרט מדידה שהיה עוזר לכם לחשב באופן מדויק את מימדי הבית. ובכל זאת, עד כמה שהדוגמה הזו נשמעת ברורה מאליה, כשזה מגיע לאופן שבו אנשים מודדים את עצמם, יותר מדי מהם משתמשים במקל.

לכולנו יש איזשהו "כלי מדידה" שאנחנו משתמשים בו כדי להעריך את עצמנו כאנשים. כשאנחנו מרגישים שהמדידה מגיעה עד הקצה, אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו. אבל, כשאנחנו מרגישים שהמדידה קצרה מדי, ההערכה העצמית שלנו עלולה להפוך למשקולת ולמשוך אותנו למטה.

למרות שלכלי המדידה שלנו יש השפעה עצומה על האופן שבו אנחנו מרגישים, רוב האנשים אפילו לא מודעים לכלי בו הם משתמשים כדי להעריך את עצמם. הם כן מודעים לתנודות שיש בהרגשה שלהם.

יש דרכים שונות בהן אנשים מעריכים את עצמם, וחלק מהן ממש לא בריאות. הנה חמש דרכים נפוצות – והרסניות – שבעזרתן אנשים מודדים את הערך העצמי שלהם:

אנושי, אנושי מדי (וידאו) | שלושה פרקים על ניטשה, היידגר וסארטר

פרידריך ניטשה, מרטין היידגר וז'אן-פול סארטר הם שלושה מההוגים הבולטים ב-150 השנים האחרונות, ובוודאי שלושה שעוררו מחלוקת רבה סביבם, כמו גם עניין פוליטי סביב ההקשרים שלהם למשטרים טוטליטאריים.

במקרה של ניטשה, החיבור לנאציזם היה מזויף ונרקח אחרי מותו על ידי אחותו האנטישמית. יחד עם זאת, הפילוסופיה של ניטשה רחוקה מלהיות כזו שמעודדת שיוויון והתפיסה הפוליטית שלו היא בהחלט לא דמוקרטית. המקרה של היידגר מעורר עוד יותר אי נחת – אולי הפילוסוף החשוב ביותר של המאה ה-20 ומחבר הספר Being and Time היה חבר מוצהר במפלגה הנאצית (אותה לא עזב עד למותו) והחזיק בדעות פאשיסטיות. סארטר, מחבר הספר Being and Nothingness הואשם רבות בתמיכה בסטאליניזם. העובדות האלה מעלות שאלות חשובות, אבל אני רוצה להניח אותן בצד ולהתייחס למחשבות שלהם כאוטונומיות ומנותקות מהחושב, בשל התרומה האדירה שלהן.

פייסבוק | הרשת האנטי חברתית

לפני לא הרבה מאוד זמן צורת תקשורת חדשה סחפה את העולם ושינתה את החיים בדרכים שאיש כמעט לא יכל לדמיין קודם לכן. אחדים אמרו עליה שהיא "אמצעי התקשורת הנפלא ביותר שיצר האדם" ואחרים דיברו על הפוטנציאל העצום שלה להביא למהפיכה של ממש בתחומי החדשות, הבידור ואפילו חינוך. למשורר ט.ס. אליוט היה משהו אחר לגמרי להגיד: "זה מדיום בידור שמאפשר למיליונים של אנשים לשמוע את אותה בדיחה באותו הזמן, ובכל זאת להיות בודדים".

אליוט והאחרים, דיברו על טלביזיה, בתחילת שנות השישים. אבל אם נריץ את הזמן קדימה ב-50 שנים, נוכל לסלוח לעצמנו שטעינו וחשבנו לרגע שמדובר בתגובות של אנשים לאינטרנט, ובעיקר לרשתות החברתיות השונות.

פרדוקס הבחירה | למה יותר זה פחות?

בפוסט הזה הסברתי איך החיים בעיר קשורים לחרדה. חלק ממה שתיארתי הוא אפשרויות הבחירה האינסופיות שהחיים בעיר מציעים לנו. באופן טבעי, כולנו רוצים שיהיו לנו כמה שיותר אפשרויות בחירה, ועל פני הדברים נראה כי ריבוי אפשרויות בחירה הוא דבר שבאמת מיטיב איתנו. לריבוי אפשרויות יש כמובן יתרונות, אבל יש לו גם לא מעט השלכות שליליות, שרבים מאיתנו לא רוצים לחשוב עליהן במקרה הטוב, ומדחיקים אותן במקרה הרע. למה זה קורה?

Existential Bummer

איך אפשר להתמודד ולהגיב לעובדה שכל מה שאנחנו אוהבים ימות וייעלם יום אחד?

הסרטון הזה יעורר בכם השראה, יזיז אתכם, אולי יגרום לכם לבכות ויגרום לכם להתחיל לחיות את החיים שלכם באופן המלא ביותר שאפשר - וכל זה, בפחות משלוש דקות.

Jason Silva הוא מפיק טלביזיה ויוצר סדרת היוטיוב מעוררת ההשראה "Shots of Awe". בסרטון הזה הוא מסביר איך אפשר להתמודד עם העובדה המצערת שכל מה שאנחנו אוהבים ייעלם וימות יום אחד.

שתפו ברשתות החברתיות.

לחץ, מתח וחרדה | איך מזהים ואיך מטפלים

מ' הגיע אלי לטיפול כשהוא סובל מסימפטומים שונים – הוא תיאר דפיקות לב מואצות שמלוות לעיתים בהזעה, עצב, עצבנות ולחץ. כל אלה, ללא כל סיבה נראית לעין שהצליח לחשוב עליה. הוא גם סיפר על כך שלעיתים קרובות הוא אינו מצליח להירדם ולישון, וכשהוא כן מצליח, השינה שלו קטועה ולא טובה.

לפני שהגיע אלי ניסה מ' להבין בעצמו באמצעות חיפוש פשוט באינטרנט, שממנו יצא מבולבל יותר משהיה קודם. העצבות עליה דיבר הובילה אותו לכיוון של דיכאון, דפיקות הלב וההזעה משכו לכיוון של חרדה ובעיות השינה מהן סבל הזכירו גם חרדה, אבל גם מתח. מ' הרגיש שהוא מבולבל, וחוסר הוודאות והמצוקה בה הוא נמצא הובילו אותו לפנות אלי לייעוץ.

מ' לא לבד. הרבה אנשים שפונים לטיפול וייעוץ מציגים את אותו הבלבול בין המושגים השונים: מתח, לחץ, סטרס, חרדה, דכאון ועוד. הרצון להבין ולהבחין בין המושגים והמצבים השונים, ובעיקר הרצון להבין מה קורה, הם יותר מלגיטימיים. מעבר לכך, הרצון הזה מבטא רצון פנימי להתקדם לעבר פתרון – להבין מה זה, ומה זה לא. לעיתים קרובות הבנה של המצב לבדה מספקת כבר היא תחושת הקלה. אמנם לא מדובר בפתרון מוחלט של המצב, אבל ההבנה הזו בהחלט מפחיתה את חוסר הוודאות וחוסר האונים, מקלה על התחושה הרעה ומאפשרת גיוס של יותר כוחות על מנת להתחיל ולהתמודד עם הקושי.

אז איך מבחינים בין המושגים השונים, ובעיקר כיצד אפשר להתמודד עם כל אחד מהקשיים?

הבעיה של פסיכולוגיית מעמקים

פסיכולוגיית מעמקים, מונח כללי שטבע בסוף המאה ה-19 הפסיכיאטר הגרמני אויגן בלוילר, היא שם כולל לגישות הפסיכואנליטיות. גישות אלה מדגישות את חשיבות הלא מודע ואת שנות החיים הראשונות כקריטיות וקובעות את התפתחות הנפש והאישיות בבגרות. היום ניתן למצוא שלוש גישות עיקריות בפסיכולוגיית מעמקים: יחסי אובייקט (מלאני קליין ודונלד ויניקוט), פסיכולוגיה אינדיבידואלית (אלפרד אדלר) ופסיכולוגיה יונגיאנית). כולם, בצורה כזו או אחרת, ממשיכי דרכו של פרויד.

על פי פסיכולוגיית מעמקים, הנפש מורכבת מתהליכים מודעים, מודעים באופן חלקי ולא מודעים. התהליכים הלא מודעים הם החשובים ביותר והם כוללים רגשות ודחפים מודחקים, מכיוון שהם מאיימים ומפריעים לשגרת החיים. במילים אחרות, אם הם היו מודעים הם היו מעוררים חרדה גדולה מדי שהיתה משתקת אותנו בחיי היום יום.

איך פחד פנימי הופך לאויב הכי גרוע שלנו?

הפחתת הפחד שלנו היא דבר חשוב וחיוני משום שפחד יכול לגרום לסבל עצום, ויש לו פוטנציאל להרוס לנו את החיים, ואולי את האנושות. מרוץ החימוש הגרעיני למשל, מונע בחלקו מתוך החשש והפחד להיות יעד להשמדה ולמתקפה של האויבים שלנו אם לא נשקיע כמויות עצומות של משאבים ואנרגיה בביטחון הלאומי. גם בישראל קורה דבר דומה עם תקציב הביטחון. הרבה פעמים, אנחנו פשוט לא מבינים מספיק בבירור כי חלק ניכר מהפחד שלנו הוא פחד פנימי, המהווה סימפטום של קונפליקטים פנימיים.

פחד פנימי מוקרן כלפי חוץ, וגורם לנו "לראות" את הסכנות שבעולם, שאנחנו מאמינים שהן הן אלה שמאשרות את הפחד שלנו. ברוב המקרים, אנשים פשוט מתנגדים לבצע עבודה פנימית שתפחית את החשש הזה, ולכן קונפליקטים לא פתורים שלהם דורשים מהם לראות או לדמיין אויבים (או לדמיין סכנות או מצבים קיצוניים במיוחד) כדי להסביר את הפחדים שלהם.

למה קשה לנו לבקש סליחה?

קשה לנו לבקש סליחה. זה ברור, כי הרי הרבה יותר נחמד להיות צודקים, לא? אבל לפעמים, אנחנו יודעים שפגענו במישהו חשוב ויקר לנו, ועדיין קשה לנו לבקש סליחה. למה? כשאנחנו מבקשים סליחה אנחנו מודים שטעינו, שעשינו משהו שהוא לא בסדר. הנטיה הטבעית שלנו כבני אדם היא לרצות להרגיש טוב, ולהכיר בזה שטעינו או פגענו במישהו אחר פשוט גורם לנו להרגיש לא טוב, ואז אנחנו מתחילים להסביר לעצמנו למה אנחנו צודקים, והצד השני טועה.

בטווח הקצר, זה יכול להועיל ולגרום לנו להרגיש יותר טוב. אבל בטווח הארוך, אם מנתחים את המצב שוב, סביר להניח שנדע שזה לא לגמרי נכון, שאולי באמת היינו לא בסדר ויכול להיות שאנחנו פוגעים בקשר שחשוב לנו וסובלים מתחושת אשמה.

חשוב לזכור שכולם עושים טעויות ולפעמים פוגעים באחרים, אפילו כאלה שחשובים לנו, אפילו בלי להתכוון לזה. להודות בטעות לא פוסל אותנו כבני אדם, לא אומר שאנחנו אנשים רעים ולא אומר שום דבר על האישיות שלנו. זה רק אומר שבסיטואציה מסוימת, פעלנו באופן נקודתי שכנראה לא היה המוצלח ביותר. למרות שאי אפשר לשנות את העבר ולבטל את מה שעשינו, יש גם חדשות טובות - הכרה בטעות ובקשת סליחה יכולה לא רק לשפר את ההרגשה שלכם, אלא גם לשפר את ההרגשה של הצד השני וגם לשפר ולחזק את איכות הקשר שלכם, בהווה ובעתיד. אז למה בכל זאת זה כל כך קשה?

משחקי שליטה

חלק מהאנשים מפרשים הכרה בטעות או בקשת סליחה כחולשה. "אם אני אבקש סליחה היא תחשוב שהתקפלתי ושאני חלש" (או שהוא יחשוב ככה). למחשבה כזו יכולים להיות שני מקורות עיקריים.

אגו

אם האמירה הזו מגיעה מתוך פגיעה באגו, כדאי לברר איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם כדי לשמור על ה"כבוד" שלנו, האם התנצלות ובקשת סליחה באמת גורעת ממנו, והאם זה באמת יותר חשוב מהאדם שכל כך יקר לנו? נסו לחשוב על התנצלות לא כעל חולשה או התחנפות לצד השני. נסו לחשוב שהצד השני, בניגוד למה שאתם חושבים, יכול דווקא לכבד ולהעריך את המאמץ שעשיתם ויזמתם למרות הקושי.

פחד

אם יוצא לנו משפט כזה, הגיע הזמן לברר (בעצמנו או בעזרת איש מקצוע) ממה בדיוק אנחנו מפחדים.  בנקודה הזו יש כמה דברים חשובים שאפשר וכדאי לשאול - האם בהכרח הצד השני יפרש את ההתנצלות כחולשה ואין אופציה אחרת? למה שהצד השני יפרש את ההתנצלות כחולשה? איך הוא יכול לנצל את זה נגדי? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם אבקש סליחה? כתבו את המחשבות שלכם על הדף ונסו לבדוק עם עצמכם האם קיימות אופציות נוספות מעבר למה שרשמתם, והאם התשובות שלכם תואמות את המציאות או שאולי הן מעוותות אותה. הרבה פעמים אנשים נמנעים מבקשת סליחה מכל מיני סיבות לא מציאותיות - פחד שהצד השני יתקוף אותם, ילעג להם או פשוט יסרב לשמוע. אף אחד לא יכול לנבא במדויק מה תהיה התגובה של הצד השני ואיך הוא ינהג, אבל אתם יכולים לנסות לשער זאת על סמך התגובה שלו במצבים בעבר. ביחד עם המחשבות שלכם, כתבו גם את כל הדרכים שאתם יכולים לדמיין שבן או בת הזוג יגיבו, ותרשו לעצמכם להתפרע. "הוא לא יסכים לשמוע ממני מילה וינתק לי את הטלפון", "הוא יכעס אבל בסוף יסלח לי", "אני אצטרך להתאמץ כדי להחזיר את הקשר למצב הקודם שלו", "הוא ממש ישמח ויגיד שגם הוא רצה לבקש סליחה ולא ידע איך", "לא יהיה לו מושג על מה אני מדבר" וכו'. עכשיו עברו על כל מה שרשמתם ונסו לבדוק עם עצמכם עד כמה כל אפשרות היא סבירה באמת, מה הסיכוי שהאפשרויות השליליות הן אלה שיקרו לעומת הסיכוי שתרוויחו מחדש את בן או בת הזוג שלכם ואת הקשר איתו. הערכה כזאת תעזור לכם להגיע להחלטה האם כדאי לכם לבקש סליחה.

בהרבה מאוד מקרים התנצלות מעידה דווקא על חוזק ולא על חולשה, ובהרבה מאוד מקרים לא רק אתם מרגישים רע אלא גם הצד השני, וגם הוא רוצה לבקש סליחה ולא יודע איך. במקרה כזה, אתם תצאו החזקים.

לעשות כמיטב יכולתכם

הגעתם למסקנה ששום דבר טוב לא יצא מזה שתבקשו סליחה (או שאתם מניחים מראש שהצד השני לא יקבל אתכם עם זר פרחים), אבל אתם עדיין מוטרדים מהנושא? זה הזמן לחשוב מה בכל זאת אתם יכולים לעשות, ואיך.

אם אתם מניחים שהצד השני בכלל לא ירצה לדבר איתם, יש פתרונות אחרים. לא חייבים לדבר, העולם של היום מאפשר לנו צורות תקשורת אחרות לא פחות טובות, ולפעמים אפילו יותר טובות. אתם יכולים לשלוח מייל או סמס שמסבירים בעדינות שאתם יודעים שהוא כועס או פגוע, ושהייתם רוצים לבקש סליחה ולהתנצל על מה שעשיתם כי הוא חשוב לכם, ושתעריכו אם הוא יסכים להיפגש ולדבר למרות שהוא כועס (להרבה אנשים קל יותר להביע את עצמם במקרים כאלה דווקא בכתב מאשר בשיחה פנים מול פנים).

אם אתם חוששים מכך שיתפתח ביניכם ריב, נסו לבחון את הפעמים הקודמות בהן דיברתם על אותו נושא ונסו לזהות איך זה הפך לריב. לא מספיק לזהות איך הדברים הפכו לריב, חשוב לחשוב על פתרונות שימנעו מזה לחזור על עצמו. אתם לא מצליחים לעשות את זה לבד? אפשר (וכדאי) להיעזר באדם שלישי שמכיר את שניכם ושאתם סומכים עליו.

ויכול להיות שגם אם עשינו את כל מה שאנחנו יכולים, הצד השני לא ישנה את דעתו וימשיך לכעוס. זה לא מצב נעים, אבל צריך לזכור שאין לנו יכולת לשלוט על התגובות של אנשים אחרים, גם לא הקרובים אלינו ביותר. עשיתם את מה שיכולתם לעשות ועכשיו הכדור בידיים שלו. ניסיתם את מה שאפשר ולא תסתכלו אחורה ותשאלו את עצמכם "מה היה קורה אם....".

"אבל הוא התחיל!"

באמת? המשפט הזה, ביחד עם משפטים כמו "זה לא הוגן" ו"שהוא יבקש סליחה", פשוט לא קשורים לסיפור הזה. יכול להיות שאתם צודקים, יכול להיות שהוא התחיל, יכול להיות שזה באמת לא הוגן ויכול להיות ששני הצדדים היו לא בסדר ולא רק אתם. אבל, מה שהיה היה ואי אפשר לשנות אותו. השאלה היא מה עושים עם זה עכשיו. אתם מרגישים שאתם צריכים לבקש סליחה או רוצים לשנות את המצב? אל תחכו. קחו אחריות על החלק שלכם (אתם לא צריכים לקחת אחריות על מה שלא שלכם) ובקשו סליחה. יכול מאוד להיות, שבניגוד למה שאתם חושבים, בקשת הסליחה שלכם תשנה את התגובה של הצד השני וגם הוא בתורו יתנצל על החלק שלו בסיפור. ואם זה לא יקרה, אם הוא לא יתנצל או יקבל את ההתנצלות שלכם כמובנת מאליה וישתמש בה כדי להראות כמה הוא צדק, אז מה? משהו הפריע לכם ופעלתם באופן שחשבתם שהוא הנכון. גם אם הצד השני יגיב באופן שלא ממש מתאים לכם, אתם יכולים לבחור איך להתייחס לזה ויזה משקל לתת לתגובה שלו. אם נתקלתם בתגובה שלילית, הזכירו לעצמכם למה ביקשתם סליחה והתנצלתם, וזכרו שבחרתם בדרך הזו כי האפשרויות האחרות הרבה פחות נעימות לכם. אל תשכחו שעשיתם את מה שנכון עבורכם, ולא עבור אף אחד אחר. וזה, מה שחשוב באמת.

לאלף את השדון | לחזור לעצמכם

החיים שלכם והשדון

החיים שלכם הם המתנה הגדולה ביותר שקיבלתם, וחשוב לזכור שאלה החיים שלכם – לא של ההורים שלכם, לא של בן או בת הזוג שלכם, לא של הילדים שלכם, לא של הבוס שלכם ולא של השכנים שלכם, אלה החיים האישיים והפרטיים שלכם. המתנה הבאה אחריה שקיבלתם, בהיותכם בני אדם, היא המודעות המאפשרת לכם להעריך את החיים שלכם ולהגיב אליהם באופן שבו תרצו ותבחרו – זוהי יכולת התגובה שלכם. אך יכולת התגובה שלכם מושפעת, ולפעמים אפילו נקבעת ומוכתבת על ידי בריון מרושע, בלתי נסבל שמסתתר בצל בתוככם – השדון שלכם.