למה יום האושר הבינלאומי הוא רעיון רע

בשנת 2012 הכריזה מועצת האו"ם על "יום האושר הבינלאומי", שמתקיים מאז בכל שנה ב-20 במרץ. וכך נכתב בהצעה שהוגשה להצבעה, והתקבלה:

"The General Assembly … Conscious that the pursuit of happiness is a fundamental human goal…"

האמת היא שאני אפילו לא לגמרי יודע איך להגיב לטענה ש"המרדף אחר האושר הוא מטרה בסיסית של האדם", אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שלא רק שהיא לא נכונה, היא איומה.

7 עובדות על חרדה שיעזרו לכם להרגיש יותר טוב

אתם בטח מכירים את ההרגשה. אתם בקבוצה גדולה, צריכים לעשות שיחת טלפון חשובה או שפתאום אתם במרכז הלא רצוי של תשומת הלב מאיזו סיבה לא ברורה. אם אתם חלק מ-18% שסובלים מהפרעת חרדה, אינטרקציות יומיומיות יכולות להרגיש כאילו ביקשו ממכם ללכת קילומטר על שביל של גחלים לוהטות. לא נעים. למזלכם, אתם ממש לא לבד. הנה כמה עובדות מעניינות על חרדה שיכולו לעזור לכם להרגיש יותר טוב:

#1 חרדה היא לא רק נפשית, היא גם גופנית
אתם בטח יודעים איך זה מרגיש למצוא את עצמכם באמצע התקף חרדה. פתאום הלב שלכם טס, אולי אתם מזיעים, מרגישים קצת סחרחורת. אלה חלק מהסימפטומים הגופניים של התקף חרדה. אבל מתברר שטיפול בסימפטומים של התקף החרדה יכול לעזור לכם לנהל את החרדה באופן כללי. "קחו נשימה עמוקה" נשמע אולי כמו אחת הקלישאות הנדושות. אבל העובדה היא שכשאנשים מתוחים או חרדים הם מחזיקים את הנשימה שלהם אפילו בלי לשים לב, ומכאן ההרגשה של קוצר נשימה וסחרחורת. תשומת לב לאופן שבו אתם נושמים (ושאתם שואפים ונושפים כמו שצריך) היא הדרך המהירה והקלה ביותר להרגיע את עצמכם, גם אם זה נשמע בסיסי כמו מטריה בחורף.

סיוטו של סטונדט: חרדת מבחנים

בלימודי התואר השני שלי באונ' בן גוריון, נאלצתי לקחת קורס במתמטיקה. לחלקכם זה אולי יישמע לא יותר מאשר עוד קורס באוניברסיטה, אבל בשבילי הגילוי הזה היה בערך כמו להתעורר מסיוט ממש רע. בואו נגיד שאני ומתמטיקה מעולם לא היינו חברים טובים, עד כדי כך שבתיכון התערבתי עם חבר מי יקבל ציון פחות טוב במבחן (היי איתי) ובכיתה י"ב פשוט לא הגעתי לשיעורים. למרות זאת, איכשהו השלמתי בגרות בארבע יחידות וחשבתי שהסיפור שלי עם מתמטיקה נגמר. עד אותו קורס. כל שיעור היה בשבילי קצת כמו סינית, ומעל הראש כל הזמן ריחפה המחשבה שאני צריך לסיים את השנה עם ממוצע של לפחות 90 (זה היה תנאי להמשך לשנה שניה). ואז הגיע סוף הסמסטר ואיתו המבחן, והצירוף של דרישת ממוצע ביחד עם סינית לא ממש עזר לי להיות רגוע במבחן הזה. זה היה המבחן היחיד בחיים שלי שהייתי צריך כל שניה מהזמן שהקציבו לו, ועוד גנבתי כמה דקות מהמשגיחה בעזרת חיוכים. בשניה שהוא נגמר טסתי למרצה רק כדי לצעוק עליו שזה היה נורא קשה ולא הוגן ומה זה המבחן הזה. הוא הסתכל עלי, הקשיב, ולבסוף ענה ברוגע שהוציא אותי מדעתי "אור, תרגע, הכל יהיה בסדר. ידעת את החומר מספיק טוב." ובסוף זה באמת היה בסדר, הסתבר שידעתי את החומר מספיק טוב כדי לקבל ציון גבוה יותר ממה שהייתי צריך, והסתבר שאני מסתדר עם מתמטיקה הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. מה היה מאמין. אבל המבחן הזה הוציא ממני משהו שלא הכרתי לפני זה ומוכר באופן קרוב מדי לבערך שניים מתוך כל עשרה סטודנטים – חרדת מבחנים.

חזרתו של האקזיסטנציאליזם: הבודהיזם של המערב?

תזרקו את המילה "אקזיסטנציאליזם" לאויר והדבר הראשון שיעלה הוא כנראה אוירת בית קפה פריזאי אפוף עשן סיגריות אי שם על הגדה השמאלית של הסיין, מאוכלס בחובשי בארטים דכאוניים המלהגים אודות משמעות החיים. זה סטראוטיפ מוכר שמקורו בשנות השישים ומקושר לפילוסופיה ולפעילות הפוליטית של ידוענים כמו ז'אן פול סארטר וסימון דה בבואר. מה שפחות ידוע הוא שמאז שנות ה-80 המאוחרות חלה התעוררות של האקזיסטנציאליזם בעולם דובר האנגלית, בעיקר, ובאופן המובחן ביותר, בחברה לפסיכותרפיה בלונדון.

למה אנחנו צריכים לנטוש את מודל המחלה של בריאות הנפש (מאמר מתורגם)

הרעיון שהרגשות המצערים שלנו יכולים להיות מובנים בצורה הטובה ביותר כתסמינים של מחלות פיזיולוגיות הוא רעיון מפתה שהולך ומתפשט. אך לדעתי הרעיון הזה הוא גם מיתוס, ומיתוס מזיק. הגישה הנוכחית שלנו לעזרה לאנשים פגיעים שנמצאים במצוקה רגשית קשה, נפגעת קשות על ידי רעיונות ודעות מיושנות, לא אנושיות ולא מדעיות אודות הטבע והמקורות של בעיות נפשיות. אנחנו זקוקים לשינוי כולל ורדיקלי, לא רק באופן בו אנחנו מבינים בעיות נפשיות, אלא גם באופן שבו אנחנו מתכננים ומציעים שירותי בריאות נפש.

חדרים נסתרים | רגשות מודחקים

דמיינו לעצכם בית. בית גדול. הוא יכול להיות על חוף הים, במושב, באמצע המדבר או באמצע היער, היכן שתרצו. יכולה להיות לו גינה רחבה ומלאת עצי פרי, או סתם פרחים, או מגרש משחקים, מה שתרצו. יכולים להיות בו כמה חדרי אמבטיה שאתם חושקים בהם, כמה קומות שרק תוכלו לדמיין. דמיינו את בית החלומות שלכם. אבל דמיינו גם שבבית הזה, שיש בו ככל שעולה בדמיונכם, יש חדרים שאתם לא יכולים להיכנס אליהם. אתם יודעים שהם שם, הייתם רוצים לבדוק אותם, אבל אתם פשוט לא יכולים להיכנס אליהם. לא רק זה, אתם גם לא מסוגלים לספר עליהם, לאף אחד. בהתחלה אולי תוכלו לחיות עם זה בשלום, הרי יש לכם את כל שאר הבית להסתדר איתו, וזה הרי בית החלומות שלכם. אבל לאט לאט זה יתחיל להציק לכם. תימנעו מלהראות חלקים מסוימים של הבית לחברים, אפילו כאלה שהם רק חברים לעבודה. עם הזמן, זה יתחיל להכביד עליכם יותר ויותר, תגלו שאת החדרים האלה אתם לא יכולים לחשוף אפילו בפני המשפחה, החברים הכי טובים שלכם ובן/בת הזוג. תחושת הבדידות ומועקה תעטוף אתכם ואי הנוחות תחלחל עמוק פנימה. עמוק בראש שלכם תהדהד השאלה איך יכול להיות שבבית שלכם יש חדרים שאף אחד לא יכול להיכנס אליהם, אפילו לא אתם עצמכם, ולמה?

להתמודד עם חרדה בעזרת הטלפון

הרבה כבר נכתב על סמארטפונים והקשר שלהם לחרדה ודיכאון, בעיקר בהקשר שלילי (אי אלו מחקרים מצביעים על כך שככל שאנשים משתמשים בסמארטפונים וברשתות חברתיות יותר תחושת הבדידות והחרדה שלהם גבוהה יותר).

אבל הטלפון שלכם יכול גם לעזור לכם - קיים מגוון אפליקציות רחב למדי (גם לאנדרואיד וגם לאייפון) שכל ייעודן הוא להקל על מי שסובל מחרדה ודיכאון, ואני רוצה להמליץ לכם על אפליקציה כזו.

בין מחלות, ריפוי, שפה ופוליטיקה (או: בין פורנגרפיה לבריאות הנפש)

סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של סמוראים.  במשך כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים. 

סערת נפש | אנטי דיכאון או אנטי אנושי? חלק א

פוסט שפירסמתי בעמוד הפייסבוק (כאן) על תרופות פסיכיאטריות עורר כמה תגובות נסערות שנשלחו אלי במייל. משום מה, כל המגיבים העדיפו לכתוב לי באופן אישי ולא לפתוח דיון בו עוד אנשים יוכלו להשתתף, אבל אצלי בראש, היה דיון שלם של בעד ונגד, וככה נולדה סדרת הפוסטים שזה חלקה הראשון.

אני אתחיל מהסוף - במקרים מסוימים, תרופות פסיכיאטריות הן לא רק טובות, הן אף מומלצות, הכרחיות ומצילות חיים. אני לא חושב שצריך להפסיק את השימוש בהן באופן גורף, אני כן חושב שצריך לשנות את אופן השימוש בהן.

כיצד להתמודד עם גל הטרור מבחינה נפשית?

בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים, שוטף את המדינה שוב גל של טרור ופיגועים, ונראה כי הוא הולך ומחמיר ואיש לא רואה את סופו. לאורה של ההסלמה וההידרדרות במצב הבטחוני, מוצאים את עצמם רבים מהאנשים במצב של מצוקה איתה הם מתקשים להתמודד. את השינויים במצב הבטחוני אנחנו חשים על בשרנו והביטויים רבים – אם בתחילה היה מדובר רק באיזור ירושלים, היום כבר מדובר בכל הארץ לאחר שהיו גם פיגועי דקירה בתל אביב, חולון ורעננה וידויי אבנים בעוד ישובים רבים. גם מאפייני המפגעים מיטשטשים ומדובר בגברים, נשים ואפילו ילדים – אי אפשר לדעת מי עלול להיות מפגע פוטנציאלי, זה מעורר תחושה שכולם חשודים וצריך להיזהר מכולם. ההתרחבות הזו, ביחד עם ההסלמה (נסיון למכונית תופת, נסיון לחטיפת נשק, ירי על אוטובוס, מחסומים בתוך שכונות בירושלים וצבא בעיר) גורמת אצל מבוגרים וילדים כאחד להבנה שאף אחד אינו חסין, וההבנה הזו עלולה לעורר חרדה.

פאסיב אגרסיב – מה זה, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

מ', מטופלת שלי, הגיעה לפגישה האחרונה נסערת ובעיקר מבוהלת מעצמה. היא סיפרה שרדפה אחרי בן זוגה מפתח ביתם עד לחניה, תפסה את החולצה שלו ונעצה בה ציפורניים ו....קרעה אותה. שניה אחרי זה היא הבינה מה עשתה ומאוד נבהלה מעצמה. כששאלתי אותה מדוע עשתה את זה, סיפרה שבאמצע ויכוח בינה לבין בן זוגה "הוא נכנס לשתיקה שלו. פשוט הפסיק לדבר. לקח את המפתחות של האוטו ובלי להגיד כלום פשוט יצא מהבית לכיוון האוטו. זה גומר אותי כשהוא עושה את זה. אני נכנסת לפחד, חרדה אפילו, 

ומתנהגת בצורה שאני לא מבינה."

סביר להניח שרבים מכם מכירים סיטוציאות דומות. אולי לא בדיוק באמצע ריב, אולי לא ברמה קיצונית כזו, אבל כולכם מכירים את זה – קוראים לזה פאסיב אגרסיב, וזה נוראי. אבל מה זה בעצם, ולמה אנשים מתנהגים ככה?

מה היה קורה אם היינו מתייחסים למחלות גופניות כמו להפרעות נפשיות?

זה לא סוד שיש סטיגמה רצינית בכל מה שקשור להפרעות נפשיות.

לפי ה-CDC (המרכז למניעת מחלות האמריקאי), רק כ-25% מהאנשים שסובלים מקושי נפשי מרגישים שלאנשים אחרים יש סימפטיה והבנה למצב שלהם. הסטטיסטיקה בארץ דומה, ומדובר בסטטיסטיקה שהיא לא פחות ממבישה, במיוחד כאשר אחד מכל ארבעה אנשים מתמודד עם קושי נפשי מסוג כלשהו.

אנשי מקצוע טוענים שבכל מה שקשור להתייחסות חברתית לקשיים נפשיים, חלק מהבעיה הוא חוסר אמפתיה וחוסר מידע על אותם קשיים. ועדיין, למרות הראיות המטלטלות והאמירות שמנסות לעזור לאנשים להבין, מרבית האנשים עדיין לא מבינים שלהיות מאובחן עם קושי נפשי הוא לא משהו שבשליטתו של האדם או בחירה שלו – בדיוק כמו להיות חולה בשפעת או ללקות בקלקול ריבה, זה פשוט מחוץ לשליטה.

במאמץ לשנות את השיח ולהדגים לאנשים את האופן בו הם מתייחסים לקשיים נפשיים, צייר האמן Robot Hugs קומיקס שמדגים איך זה היה נראה אם היינו מדברים על מחלות גופניות באותו האופן שבו אנחנו מדברים על קשיים נפשיים. לחצו על התמונה המצורפת לצפיה.

גורם לכם לחשוב אחרת?
בתקווה שכן, שתפו את הפוסט כדי שגם אחרים יחשבו אחרת.

היה לי כלב שחור, קראו לו דיכאון (וידאו)

המודעות לקיום של דיכאון בקרב אוכלוסיה בוגרת ונורמטיבית הולכת וגדלה בשנים האחרונות, וגם ההבנה כי מדובר בהפרעה ממשית לחיים, שאינה מבדילה בין אדם לאדם. 
במקביל, קיימת גם עליה ברמת הנכונות של יותר ויותר אנשים הסובלים מדיכאון לפנות לעזרה של אנשי מקצוע ולקבל סיוע נפשי אשר יש ביכולתו להפחית ולהקל על הקושי ולטפל בבעיות רגשיות הפוגעות בצורה קשה באיכות החיים של האדם.

פסיכותרפיה אקזיסטציאליסטית - מה זה?

כששואלים אותי מה אני עושה התשובה שלי היא שאני פסיכותרפיסט אקזיסטנציאליסטי. ברוב המקרים השאלה "מה?" לא מאחרת לבוא, ובצדק. יש שם את המילה השוברת שיניים הזו שרק לכתוב אותה לוקח הזמן שלקח לכם לקרוא את הפיסקה הזו. ואז אני עונה שאני פסיכותרפיסט בגישה אקזיסטציאליסטית. "אבל מה זה?" ממשיכים ומקשים עלי. וגם זה כנראה בצדק כי מדובר בתחום שאמנם ותיק בעולם, אבל צעיר בארץ. אז מה זה בעצם פסיכותרפיה אקזיסטציאליסטית?

מגפת הריטלין: למה זה קורה?

המגפה החדשה

ריטלין היא כנראה התרופה עם המוניטין הכי רע בשנים האחרונות. כלכך רע שיש אינסוף קבוצות שפועלות נגדה ומפיצות טענות שהשימוש בריטלין משול לסימום ילדים, שהיא מעקבת התפתחות, שהפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא לא הפרעה אמתית ועוד. היא נסחרת בקרב סטונדטים בשוק שמגלגל לא מעט כסף, היא צריכה להישמר בכספת וחייבת מרשם רופא ונדמה שבשנים האחרונות כולם משתמשים בה. אכן, מדובר בתרופה שהדבר היחיד שכולם יסכימו עליו – התומכים והמתנגדים – הוא שהיא מעוררת מחלוקת. בואו ננסה לעשות קצת סדר ולהסביר את מה שנדמה כמגפת ריטלין.

האם לעשירים איכפת פחות? | מחאה חברתית בראי הפסיכולוגיה

מאז קיץ 2011, עת המחאה החברתית, נשמעו לא מעט קולות שמקבלי ההחלטות ובעלי ההון מנותקים מהעם ושפשוט לא איכפת להם. "הם מסתכלים מלמעלה" ו"הם רואים דרכנו" היו רק חלק מחיצי בביקורת שנשלחו אליהם. אך האם זה באמת נכון? האם לבעלי ההון באמת איכפת פחות?

במאמר דעה בניו יורק טיימס, סוקר דניאל גולדמן (פסיכולוג, מחבר הספר "אינטיליגנציה רגשית") מחקרים שנעשים בשנים האחרונות בפסיכולוגיה ומראים שייתכן והאמירות האלה מדויקות יותר ממה שחשבתם.

במחקר שנערך בשנת 2008 ובו נבדקו רמות האמפתיה נמצא שאנשים שנמצאים בעמדות כח הביעו פחות אמפתיה מאשר אלו שלא. החוקרים הושיבו ביחד זוגות של אנשים זרים וביקשו מהם לספר אחד לשני על קשיים בחייהם כמו גירושין או מוות של אדם אהוב. הממצאים היו פשוטים – אלו שהיו בעמדות כח פשוט הראו פחות חמלה לצד השני מאשר אלו שאינם נמצאים בעמדות כח.

טיפול וסטיגמה | שבוע המודעות לבריאות הנפש

השבוע חל שבוע המודעות לבריאות הנפש, וב-10/10 מציינים את יום בריאות הנפש הבין לאומי. איפה אנחנו עומדים?

לא משנה איפה אתם גרים, אתם בטח מכירים אותו – המשוגע של העיר. הוא יכול לשבת באחת הכיכרות ולטעון שהוא ישו, להתהלך באמצע הכביש מבלי לשים לב לתנועה ולצעוק דברים משונים או סתם ללכת ברחוב ולדבר לעצמו. יש לפחות אחד כזה בכל עיר. ברוב המקרים, היחס אליהם הוא סביר ואפילו אמפתי – נתקלתי במקרים שנהגי אוטובוס נתנו ל"משוגע של העיר" אותו כבר הכירו לנסוע בחינם (ואפילו ראיתי את כל נוסעי האוטובוס מוחאים כפיים אחרי נאום מוזר, אך מלא חרוזים של אותו איש), לפעמים דואגים להם לאכול ואפילו ללבוש. התקדמנו, אין ספק. אבל עדיין ישנה דרך ארוכה לעשות בכל הנוגע ליחס להפרעות נפשיות, מחלות נפש והלוקים בהן.

מדוע אנשים מסוימים מתמודדים עם אתגרים טוב יותר מאחרים?

וודאי שמתם לב שיש אנשים שנראה שהם פורחים ומשגשגים במצבים של כאוס ובלגן סביבם, בזמן שאחרים חווים מתח ונכנסים להלם גם כשעומדים מולם שינויים חיוביים. מתח הוא חוויה אישית.

בעוד שרבים מהאנשים מתוחים ונלחצים מגורמים דומים – עבודה, כסף, לו"ז עמוס מדי ועוד – אנשים שונים מגיבים יותר או פחות לאותם מצבים מכמה סיבות:

חופש בעידן המודרני

פסח, חג החירות, הוא הזמן בו אנחנו חוגגים את החופש אותו קיבלנו, והוא הזדמנות טובה לחשוב על חופש במאה ה-21. מהו חופש? מהי עבדות? האם אנחנו באמת חופשיים? ואם לא, מה כובל אותנו?

החיים בעידן המודרני, במאה ה-21, שונים לאין שיעור מהחיים באירופה שלפני המהפכה הצרפתית, שונים מהחיים בארצות הברית שלפני המלחמה על שחרור העבדות בין הדרום לצפון, שונים מכל מה שהכרנו לפני. אנחנו נוטים לחשוב שהמושג "עבדות" כבר לא שייך לעולם שבו אנחנו חיים - אנשים הם לא רכוש של אף אחד. אך האם העובדה שעבדות כבר לא קיימת בעולם בצורה הזו באמת אומרת שאנחנו חופשיים? או שמא אנחנו עבדים בדרכים אחרות, לדברים אחרים?