סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית
מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של
סמוראים.
במשך
כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה
הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה
השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה
התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא
חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום
הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה
ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה
משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם
חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם
שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים. שני המקרים האלה הם דוגמאות לאופן שבו השימוש בשפה מתווה את אופן החשיבה שלנו, בלי שאנחנו שמים לב לזה. אנחנו משתמשים במילים כמו "דיכאוני" ו"סכיזופרן" כדי לתאר אנשים שנמצאים במצב מסוים, אבל אנחנו לא משתמשים במילה "סרטני" כדי לתאר אדם חולה סרטן או "שפעתי" כדי לתאר אדם שיש לו שפעת. התיאור הזה הוא שיפוטי – אנחנו לא מזהים אדם שיש לו מחלה ביולוגית אורגנית עם המחלה עצמה, אז למה אנחנו עושים את זה עם אדם שנמצא במצב אנושי של מצוקה?
שפה היא הכלי השולט בו אנחנו מתקשרים אחד עם השני והכלי העיקר שלנו
לתיאור העולם והמצבים בו. אבל שפה היא כלי מוגבל והיא יכולה רק לתאר, בצורה
מוגבלת, את העולם. לא משנה כמה נרצה וכמה ננסה, אף פעם לא נגיע לתיאור מדויק
ומושלם. כשמנסים לתאר חוויה סובייקטיבית בעזרת השפה, זה הופך לקשה עוד יותר. אבל
השפה היא לא רק מוגבלת, השפה גם משפיעה על אופן החשיבה שלנו ומייצרת מציאות. אם
ישנו גוף שדואג להציף אותנו באמצעים שונים באמונה שדיכאון הוא מחלה, זה מייצר מציאות
שבה מי שיש לו דיכאון צריך לקבל תרופה, כי הוא חולה.
בנוסף, כמו פורנוגרפיה, גם בריאות הנפש היא עניין של גיאוגרפיה, שהוא למעשה עניין תרבותי פוליטי. בוא
ניקח לדוגמה את מה
שבמערב קוראים לו "התקף פסיכוטי". ראשית, צריך לזכור שעל פי הפסיכיאטריה
המערבית, פסיכוזה היא לא מצב רפואי עצמאי, אלא תסמין של הפרעה אחרת – סכיזופרניה או
הפרעת מצב רוח (למשל הפרעה דו קוטבית). מצב של פסיכוזה מתבטא בעיקר בשתי צורות
נפוצות:
1. הזיה – הזיות שמיעתיות, ויזואליות או תחושתיות של דברים שאינם קיימים
במציאות
2. אשליה – החזקה באמונות משונות, יוצאות דופן ושאינן בעלות אחיזה
במציאות
הפגישו אדם שמציג את שתי ההתנהגויות האלו עם פסיכיאטר מערבי, וסביר
להניח שהוא יאשפז אותו במהרה בטענה כי אותו אדם איבד קשר עם המציאות ויש לרפא
אותו. לעומת זאת, בחלקים אחרים של העולם אותו אדם בדיוק ייחשב כקדוש ובעל יכולות
על אנושיות. עכשיו יבואו המקטרגים והציניקנים ויגידו שההשוואה לשבטים ברחבי
אפריקה, אסיה ואמריקה היא השוואה לא הגיונית ושמדובר בשבטים פרמיטיביים (נניח). אז
אם ההשוואה הזו לא מקובלת עליהם הנה דוגמה אחרת – שתיים מהדתות הגדולות בעולם,
שמהוות את בסיס החשיבה המערבית שהם מתגאים בה כלכך, מבוססת על אותו הדבר בדיוק.
משה רבנו? אברהם אבינו? שניהם היו מאושפזים היום עוד לפני שהיו מספיקים לפתוח את
הפה. ישו? כנ"ל. אבל כשמלמדים עליהם בבית הספר אף אחד לא שופט אותם ואומר שהם
ניתקו קשר עם המציאות, אז למה ביום יום אנחנו עושים את זה?
הפרקטיקה הזו של לשפוט, לסמן ולתייג אנשים שסובלים ממצוקה קשה וזקוקים
לעזרה כחולים, לפטם אותם בתרופות ולאשפז אותם במקום להסתכל על החוויה האנושית,
המצוקה והעזרה שלה הם זקוקים, היא פרקטיקה פוליטית שבעיקרה משחזרת ומשכתבת את אותו
המצב.
נקודת המפתח היא הפרשנות שאנחנו נותנים למצבים האלה. אני לא טוען
שאותם אנשים לא נמצאים במצב שמחייב עזרה חיצונית, אני לא טוען שבשערי הקליניקה שלי
לא באים אנשים שנמצאים לעיתים בבמצבים פתולוגיים. הטענה שלי היא טענה כנגד הפרשנות והשיפוטיות
שעדיין מציפות את הפרדיגמה השולטת. אם נתייחס למצב פסיכוטי (למשל) כאל מנגנון התמודדות,
כאל משהו שמהווה עבור האדם אסטרטגיית התמודדות עם מצבים קשים מנשוא, אם ננסה להבין
ביחד איתו מה משרת המצב הזה ומה הביא אותו אליו, אם נהפוך אותו לשותף פעיל בתהליך
ולא לאובייקט עליו אנחנו פועלים, כל אלה יקטינו את תחושת חוסר האונים וחוסר
הוודאות שלו ויחזקו את תחושת השליטה שלו, דברים הכרחיים לאדם שנמצא במצב קשה ושביר
כלכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה