ההומלס הזה יושב ליד פסנתר ומזכיר לכולנו לא להיות שיפוטיים

תלחצו פליי ותקראו.

אל תביטו בקנקן, אל תשפטו אנשים שלא הייתם בנעלים שלהם, תקראו לזה איך שאתם רוצים.

לכולנו קל מאוד לשפוט אנשים במהירות רק על פי המראה שלהם, אבל אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שהרבה פעמים דווקא האנשים שאנחנו שופטים לחומרה, האנשים האחרונים שאנחנו מצפים מהם – עשויים להיות בעלי כישרון מדהים, לא משנה כמה מצערות נסיבות החיים שלהם.

חזרתו של האקזיסטנציאליזם: הבודהיזם של המערב?

תזרקו את המילה "אקזיסטנציאליזם" לאויר והדבר הראשון שיעלה הוא כנראה אוירת בית קפה פריזאי אפוף עשן סיגריות אי שם על הגדה השמאלית של הסיין, מאוכלס בחובשי בארטים דכאוניים המלהגים אודות משמעות החיים. זה סטראוטיפ מוכר שמקורו בשנות השישים ומקושר לפילוסופיה ולפעילות הפוליטית של ידוענים כמו ז'אן פול סארטר וסימון דה בבואר. מה שפחות ידוע הוא שמאז שנות ה-80 המאוחרות חלה התעוררות של האקזיסטנציאליזם בעולם דובר האנגלית, בעיקר, ובאופן המובחן ביותר, בחברה לפסיכותרפיה בלונדון.

למה אנחנו צריכים לנטוש את מודל המחלה של בריאות הנפש (מאמר מתורגם)

הרעיון שהרגשות המצערים שלנו יכולים להיות מובנים בצורה הטובה ביותר כתסמינים של מחלות פיזיולוגיות הוא רעיון מפתה שהולך ומתפשט. אך לדעתי הרעיון הזה הוא גם מיתוס, ומיתוס מזיק. הגישה הנוכחית שלנו לעזרה לאנשים פגיעים שנמצאים במצוקה רגשית קשה, נפגעת קשות על ידי רעיונות ודעות מיושנות, לא אנושיות ולא מדעיות אודות הטבע והמקורות של בעיות נפשיות. אנחנו זקוקים לשינוי כולל ורדיקלי, לא רק באופן בו אנחנו מבינים בעיות נפשיות, אלא גם באופן שבו אנחנו מתכננים ומציעים שירותי בריאות נפש.

חדרים נסתרים | רגשות מודחקים

דמיינו לעצכם בית. בית גדול. הוא יכול להיות על חוף הים, במושב, באמצע המדבר או באמצע היער, היכן שתרצו. יכולה להיות לו גינה רחבה ומלאת עצי פרי, או סתם פרחים, או מגרש משחקים, מה שתרצו. יכולים להיות בו כמה חדרי אמבטיה שאתם חושקים בהם, כמה קומות שרק תוכלו לדמיין. דמיינו את בית החלומות שלכם. אבל דמיינו גם שבבית הזה, שיש בו ככל שעולה בדמיונכם, יש חדרים שאתם לא יכולים להיכנס אליהם. אתם יודעים שהם שם, הייתם רוצים לבדוק אותם, אבל אתם פשוט לא יכולים להיכנס אליהם. לא רק זה, אתם גם לא מסוגלים לספר עליהם, לאף אחד. בהתחלה אולי תוכלו לחיות עם זה בשלום, הרי יש לכם את כל שאר הבית להסתדר איתו, וזה הרי בית החלומות שלכם. אבל לאט לאט זה יתחיל להציק לכם. תימנעו מלהראות חלקים מסוימים של הבית לחברים, אפילו כאלה שהם רק חברים לעבודה. עם הזמן, זה יתחיל להכביד עליכם יותר ויותר, תגלו שאת החדרים האלה אתם לא יכולים לחשוף אפילו בפני המשפחה, החברים הכי טובים שלכם ובן/בת הזוג. תחושת הבדידות ומועקה תעטוף אתכם ואי הנוחות תחלחל עמוק פנימה. עמוק בראש שלכם תהדהד השאלה איך יכול להיות שבבית שלכם יש חדרים שאף אחד לא יכול להיכנס אליהם, אפילו לא אתם עצמכם, ולמה?

להתמודד עם חרדה בעזרת הטלפון

הרבה כבר נכתב על סמארטפונים והקשר שלהם לחרדה ודיכאון, בעיקר בהקשר שלילי (אי אלו מחקרים מצביעים על כך שככל שאנשים משתמשים בסמארטפונים וברשתות חברתיות יותר תחושת הבדידות והחרדה שלהם גבוהה יותר).

אבל הטלפון שלכם יכול גם לעזור לכם - קיים מגוון אפליקציות רחב למדי (גם לאנדרואיד וגם לאייפון) שכל ייעודן הוא להקל על מי שסובל מחרדה ודיכאון, ואני רוצה להמליץ לכם על אפליקציה כזו.

המשפט הכי מפורסם שסארטר לא אמר מעולם

יש הרבה אמירות שכולנו מכירים מחיי היום יום שמיוחסות לאנשים שונים לאורך ההיסטוריה, אבל למעשה לעולם לא נאמרו כמו שאנחנו מתייחסים אליהן. למשל האמירה "דם, יזע ודמעות" שמיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל שבכלל אמר "דם, עמל, דמעות ויזע" או האמירה "כסף הוא מקור הרוע" שמיוחסת לסנט. פול שאמר שהאהבה לכסף היא מקור הרוע. אחת מהאמירות האלה נחשבת לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, הלא היא "הגיהנום הוא הזולת". אך למעשה, סארטר בעצמו מעולם לא אמר שהגיהנום הוא הזולת.

בין מחלות, ריפוי, שפה ופוליטיקה (או: בין פורנגרפיה לבריאות הנפש)

סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של סמוראים.  במשך כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים.