חדרים נסתרים | רגשות מודחקים

דמיינו לעצכם בית. בית גדול. הוא יכול להיות על חוף הים, במושב, באמצע המדבר או באמצע היער, היכן שתרצו. יכולה להיות לו גינה רחבה ומלאת עצי פרי, או סתם פרחים, או מגרש משחקים, מה שתרצו. יכולים להיות בו כמה חדרי אמבטיה שאתם חושקים בהם, כמה קומות שרק תוכלו לדמיין. דמיינו את בית החלומות שלכם. אבל דמיינו גם שבבית הזה, שיש בו ככל שעולה בדמיונכם, יש חדרים שאתם לא יכולים להיכנס אליהם. אתם יודעים שהם שם, הייתם רוצים לבדוק אותם, אבל אתם פשוט לא יכולים להיכנס אליהם. לא רק זה, אתם גם לא מסוגלים לספר עליהם, לאף אחד. בהתחלה אולי תוכלו לחיות עם זה בשלום, הרי יש לכם את כל שאר הבית להסתדר איתו, וזה הרי בית החלומות שלכם. אבל לאט לאט זה יתחיל להציק לכם. תימנעו מלהראות חלקים מסוימים של הבית לחברים, אפילו כאלה שהם רק חברים לעבודה. עם הזמן, זה יתחיל להכביד עליכם יותר ויותר, תגלו שאת החדרים האלה אתם לא יכולים לחשוף אפילו בפני המשפחה, החברים הכי טובים שלכם ובן/בת הזוג. תחושת הבדידות ומועקה תעטוף אתכם ואי הנוחות תחלחל עמוק פנימה. עמוק בראש שלכם תהדהד השאלה איך יכול להיות שבבית שלכם יש חדרים שאף אחד לא יכול להיכנס אליהם, אפילו לא אתם עצמכם, ולמה?

להתמודד עם חרדה בעזרת הטלפון

הרבה כבר נכתב על סמארטפונים והקשר שלהם לחרדה ודיכאון, בעיקר בהקשר שלילי (אי אלו מחקרים מצביעים על כך שככל שאנשים משתמשים בסמארטפונים וברשתות חברתיות יותר תחושת הבדידות והחרדה שלהם גבוהה יותר).

אבל הטלפון שלכם יכול גם לעזור לכם - קיים מגוון אפליקציות רחב למדי (גם לאנדרואיד וגם לאייפון) שכל ייעודן הוא להקל על מי שסובל מחרדה ודיכאון, ואני רוצה להמליץ לכם על אפליקציה כזו.

המשפט הכי מפורסם שסארטר לא אמר מעולם

יש הרבה אמירות שכולנו מכירים מחיי היום יום שמיוחסות לאנשים שונים לאורך ההיסטוריה, אבל למעשה לעולם לא נאמרו כמו שאנחנו מתייחסים אליהן. למשל האמירה "דם, יזע ודמעות" שמיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל שבכלל אמר "דם, עמל, דמעות ויזע" או האמירה "כסף הוא מקור הרוע" שמיוחסת לסנט. פול שאמר שהאהבה לכסף היא מקור הרוע. אחת מהאמירות האלה נחשבת לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, הלא היא "הגיהנום הוא הזולת". אך למעשה, סארטר בעצמו מעולם לא אמר שהגיהנום הוא הזולת.

בין מחלות, ריפוי, שפה ופוליטיקה (או: בין פורנגרפיה לבריאות הנפש)

סבא שלי כבר די זקן. בגיל כמעט 94 יש לו קופסת תרופות שלא תבייש בית מרקחת שכונתי כדי לתחזק את מצבו הגופני, אבל חדות המחשבה שלו לא תבייש חרב של סמוראים.  במשך כמה שנים, אי שם בתחילת הלימודים שלי, הוא נהג לשאול אותי "נו, אז אתה הולך לרשום תרופות לפציינטים שלך?" וכמו בסרטים, בכל פעם זה הוביל לאותה השיחה בה הסברתי לו למה אני לא הולך לעשות כזה דבר - בראש ובראשונה, כי זה התפקיד של פסיכיאטרים, אבל גם, ואולי בעיקר, כי תרופות מצביעות על מחלה, ואני לא חושב שהמטופלים שלי חולים. חוץ מסבא שלי, ישנה גם חברה טובה שלי, שמגיעה מתחום הפסיכואנליזה ולא דוברת עברית. בכל פעם שאנחנו מדברים היא משתמשת במילה "patients" ואני מתקן אותה ל"clients". ניתן לחשוב שמדובר בהבדל שולי, של מילה אחת, אך ההבדל הזה משקף שוני מהותי בתפיסה. "פציינט" הוא לא סתם מטופל, פציינט הוא אדם חולה. ושוב, אני לא מתייחס למטופלים שלי כאל אנשים חולים. המטופלים שלי הם בני אדם שנמצאים במצב אנושי מסוים, במצב של מצוקה, של קושי. הם לא אנשים חולים. 

סערת נפש | אנטי דיכאון או אנטי אנושי? חלק א

פוסט שפירסמתי בעמוד הפייסבוק (כאן) על תרופות פסיכיאטריות עורר כמה תגובות נסערות שנשלחו אלי במייל. משום מה, כל המגיבים העדיפו לכתוב לי באופן אישי ולא לפתוח דיון בו עוד אנשים יוכלו להשתתף, אבל אצלי בראש, היה דיון שלם של בעד ונגד, וככה נולדה סדרת הפוסטים שזה חלקה הראשון.

אני אתחיל מהסוף - במקרים מסוימים, תרופות פסיכיאטריות הן לא רק טובות, הן אף מומלצות, הכרחיות ומצילות חיים. אני לא חושב שצריך להפסיק את השימוש בהן באופן גורף, אני כן חושב שצריך לשנות את אופן השימוש בהן.

כיצד להתמודד עם גל הטרור מבחינה נפשית?

בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים, שוטף את המדינה שוב גל של טרור ופיגועים, ונראה כי הוא הולך ומחמיר ואיש לא רואה את סופו. לאורה של ההסלמה וההידרדרות במצב הבטחוני, מוצאים את עצמם רבים מהאנשים במצב של מצוקה איתה הם מתקשים להתמודד. את השינויים במצב הבטחוני אנחנו חשים על בשרנו והביטויים רבים – אם בתחילה היה מדובר רק באיזור ירושלים, היום כבר מדובר בכל הארץ לאחר שהיו גם פיגועי דקירה בתל אביב, חולון ורעננה וידויי אבנים בעוד ישובים רבים. גם מאפייני המפגעים מיטשטשים ומדובר בגברים, נשים ואפילו ילדים – אי אפשר לדעת מי עלול להיות מפגע פוטנציאלי, זה מעורר תחושה שכולם חשודים וצריך להיזהר מכולם. ההתרחבות הזו, ביחד עם ההסלמה (נסיון למכונית תופת, נסיון לחטיפת נשק, ירי על אוטובוס, מחסומים בתוך שכונות בירושלים וצבא בעיר) גורמת אצל מבוגרים וילדים כאחד להבנה שאף אחד אינו חסין, וההבנה הזו עלולה לעורר חרדה.

האם לחיים יש משמעות?

"חוסר משמעות" היא אורחת שכיחה בחדר הטיפולים.
הרבה אנשים שפונים לטיפול אינם סובלים מפתולוגיה כזו או אחרת, אלא מרגישים שהחיים שלהם חסרים משהו, שהם התרוקנו ממשמעות. זו הרגשה שיכולה להתגנב לאיטה לאורך זמן, או להופיע בפתאומיות בעקבות שינויים גדולים בחיים (פרידה מבן או בת זוג, פיטורין וכו').

חלק מהאנשים נוטים להגיד שזו בעיה שצריך להפנות למרכז למדיטציה הקרוב או לבית הכנסת. "משמעות" היא מושג מעורפל, ויש מי שאוהבים לקשור אותה לרוחניות ולתקווה להתעלות מעבר לאופק האנושי. זו עלולה להיות גישה שלא ממש עוזרת.