עוגיפלצת מלמד מיינדפולנס

מעולם לא חשבתי שאקבל שיעור מיינדפולנס מעוגיפלצת. 

אם אתם בני אדם, סיכוי גבוה שגדלתם על "רחוב סומסום" והסיכוי שאתם לא יודעים מי זה עוגיפלצת הוא כמעט אפס. מה שלא ידעתם (וגם אני לא), זה שעוגיפלצת יכול ללמד אותנו קצת על שליטה עצמית ועל טכניקות הרגעה.

מסתבר שעוגיפלצת יודע לא רק לאכול עוגיות, אלא גם איך להרגיע את עצמו בעזרת ויסות עצמי, והוא עושה את זה בדרך הכי מצחיקה שאפשר בפארודיה הזו על הלהיט "I love it" של ההרכב "Icona pop".

סיוטו של סטונדט: חרדת מבחנים

בלימודי התואר השני שלי באונ' בן גוריון, נאלצתי לקחת קורס במתמטיקה. לחלקכם זה אולי יישמע לא יותר מאשר עוד קורס באוניברסיטה, אבל בשבילי הגילוי הזה היה בערך כמו להתעורר מסיוט ממש רע. בואו נגיד שאני ומתמטיקה מעולם לא היינו חברים טובים, עד כדי כך שבתיכון התערבתי עם חבר מי יקבל ציון פחות טוב במבחן (היי איתי) ובכיתה י"ב פשוט לא הגעתי לשיעורים. למרות זאת, איכשהו השלמתי בגרות בארבע יחידות וחשבתי שהסיפור שלי עם מתמטיקה נגמר. עד אותו קורס. כל שיעור היה בשבילי קצת כמו סינית, ומעל הראש כל הזמן ריחפה המחשבה שאני צריך לסיים את השנה עם ממוצע של לפחות 90 (זה היה תנאי להמשך לשנה שניה). ואז הגיע סוף הסמסטר ואיתו המבחן, והצירוף של דרישת ממוצע ביחד עם סינית לא ממש עזר לי להיות רגוע במבחן הזה. זה היה המבחן היחיד בחיים שלי שהייתי צריך כל שניה מהזמן שהקציבו לו, ועוד גנבתי כמה דקות מהמשגיחה בעזרת חיוכים. בשניה שהוא נגמר טסתי למרצה רק כדי לצעוק עליו שזה היה נורא קשה ולא הוגן ומה זה המבחן הזה. הוא הסתכל עלי, הקשיב, ולבסוף ענה ברוגע שהוציא אותי מדעתי "אור, תרגע, הכל יהיה בסדר. ידעת את החומר מספיק טוב." ובסוף זה באמת היה בסדר, הסתבר שידעתי את החומר מספיק טוב כדי לקבל ציון גבוה יותר ממה שהייתי צריך, והסתבר שאני מסתדר עם מתמטיקה הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. מה היה מאמין. אבל המבחן הזה הוציא ממני משהו שלא הכרתי לפני זה ומוכר באופן קרוב מדי לבערך שניים מתוך כל עשרה סטודנטים – חרדת מבחנים.

האם המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

הדבר שממנו מפחדים בני האדם יותר מכל הוא המוות. המוות הוא גם הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל – כולנו, לא משנה היכן נולדנו ולמי, נמות בסופו של דבר. זו אולי קלישאה, אבל המוות הוא הדבר הבטוח היחיד בחיים – וזו מחשבה מעוררת חרדה. רבים מאיתנו, במיוחד בתרבות המערבית, התנו את עצמם להתמודד עם המציאות הזו על ידי אי התמודדות איתה – לא רק לפחד מהמוות, אלא להתעלם ממנו לגמרי. המחשבה על המוות, על הסופיות של החיים שלנו אל מול הנצחיות של הקיום והאינסופיות של הזמן, לא רק מפחידה אותנו, אלא משפיעה על החיים שלנו בלי שאנחנו שמים לב גם – ואולי בגלל – שאנחנו לא חושבים עליה. אבל האם דווקא לחשוב על המוות יכול לעזור לנו לחיות טוב יותר?

ההומלס הזה יושב ליד פסנתר ומזכיר לכולנו לא להיות שיפוטיים

תלחצו פליי ותקראו.

אל תביטו בקנקן, אל תשפטו אנשים שלא הייתם בנעלים שלהם, תקראו לזה איך שאתם רוצים.

לכולנו קל מאוד לשפוט אנשים במהירות רק על פי המראה שלהם, אבל אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שהרבה פעמים דווקא האנשים שאנחנו שופטים לחומרה, האנשים האחרונים שאנחנו מצפים מהם – עשויים להיות בעלי כישרון מדהים, לא משנה כמה מצערות נסיבות החיים שלהם.

חזרתו של האקזיסטנציאליזם: הבודהיזם של המערב?

תזרקו את המילה "אקזיסטנציאליזם" לאויר והדבר הראשון שיעלה הוא כנראה אוירת בית קפה פריזאי אפוף עשן סיגריות אי שם על הגדה השמאלית של הסיין, מאוכלס בחובשי בארטים דכאוניים המלהגים אודות משמעות החיים. זה סטראוטיפ מוכר שמקורו בשנות השישים ומקושר לפילוסופיה ולפעילות הפוליטית של ידוענים כמו ז'אן פול סארטר וסימון דה בבואר. מה שפחות ידוע הוא שמאז שנות ה-80 המאוחרות חלה התעוררות של האקזיסטנציאליזם בעולם דובר האנגלית, בעיקר, ובאופן המובחן ביותר, בחברה לפסיכותרפיה בלונדון.

למה אנחנו צריכים לנטוש את מודל המחלה של בריאות הנפש (מאמר מתורגם)

הרעיון שהרגשות המצערים שלנו יכולים להיות מובנים בצורה הטובה ביותר כתסמינים של מחלות פיזיולוגיות הוא רעיון מפתה שהולך ומתפשט. אך לדעתי הרעיון הזה הוא גם מיתוס, ומיתוס מזיק. הגישה הנוכחית שלנו לעזרה לאנשים פגיעים שנמצאים במצוקה רגשית קשה, נפגעת קשות על ידי רעיונות ודעות מיושנות, לא אנושיות ולא מדעיות אודות הטבע והמקורות של בעיות נפשיות. אנחנו זקוקים לשינוי כולל ורדיקלי, לא רק באופן בו אנחנו מבינים בעיות נפשיות, אלא גם באופן שבו אנחנו מתכננים ומציעים שירותי בריאות נפש.

חדרים נסתרים | רגשות מודחקים

דמיינו לעצכם בית. בית גדול. הוא יכול להיות על חוף הים, במושב, באמצע המדבר או באמצע היער, היכן שתרצו. יכולה להיות לו גינה רחבה ומלאת עצי פרי, או סתם פרחים, או מגרש משחקים, מה שתרצו. יכולים להיות בו כמה חדרי אמבטיה שאתם חושקים בהם, כמה קומות שרק תוכלו לדמיין. דמיינו את בית החלומות שלכם. אבל דמיינו גם שבבית הזה, שיש בו ככל שעולה בדמיונכם, יש חדרים שאתם לא יכולים להיכנס אליהם. אתם יודעים שהם שם, הייתם רוצים לבדוק אותם, אבל אתם פשוט לא יכולים להיכנס אליהם. לא רק זה, אתם גם לא מסוגלים לספר עליהם, לאף אחד. בהתחלה אולי תוכלו לחיות עם זה בשלום, הרי יש לכם את כל שאר הבית להסתדר איתו, וזה הרי בית החלומות שלכם. אבל לאט לאט זה יתחיל להציק לכם. תימנעו מלהראות חלקים מסוימים של הבית לחברים, אפילו כאלה שהם רק חברים לעבודה. עם הזמן, זה יתחיל להכביד עליכם יותר ויותר, תגלו שאת החדרים האלה אתם לא יכולים לחשוף אפילו בפני המשפחה, החברים הכי טובים שלכם ובן/בת הזוג. תחושת הבדידות ומועקה תעטוף אתכם ואי הנוחות תחלחל עמוק פנימה. עמוק בראש שלכם תהדהד השאלה איך יכול להיות שבבית שלכם יש חדרים שאף אחד לא יכול להיכנס אליהם, אפילו לא אתם עצמכם, ולמה?